התשוקה לצלם - אליסיה שחף צלמת אמנית - צילום אישי לנשים - פוטותרפיה

התשוקה לצלם

מעולם לא הייתי מהצלמות שמסתובבות עם מצלמה צמודה.

לטיולים בארץ ובחו"ל סחבתי שנים מצלמה כבדה עם שלוש עדשות שונות, המשקל העיק עליי, גרע מההנאה של הרגע. עד שיום אחד החלטתי שזהו.

בשנה שעברה קניתי מצלמה קטנה ומצויינת, ומאז היא בתיק שלי, כמעט לכל מקום שאני הולכת.

כשאני מצלמת נשים בסטודיו אני אוהבת לצלם אותן, אני אוהבת אותן, אני יודעת שאני עושה משהו טוב עבורן (וגם עבורי, אין על התחושה הנפלאה הזו שעשית טוב). לצילום הזה יש משמעות עמוקה, מיטיבה ומעצימה.

בעבודה האמנותית שלי הצילום הוא אמצעי, והוא לא תמיד נוכח נוכחות מלאה בעבודה הסופית, כצילום ישיר.

עד לאחרונה, כשיצאתי מהבית, מהסטודיו, המצלמה הקטנה בקושי נשלפה מהתיק. כי כל הזמן חיפשתי את אותה ההתרגשות שאני חשה בסטודיו, את המשמעות.

אבל, משהו השתנה בי. אולי הנוכחות המתמדת של המצלמה הקטנה שלא מעיקה עליי, אולי השיחות האינסופיות שאני מנהלת עם עצמי, לשחרר קצת, להיות קצת פחות בשליטה, לתת לעיניים להתפעל, לעצור בצד הדרך ולצלם את החממה ההיא עם רשת הצל המתנפנפת, או את הבית הנטוש ההוא על הגבעה, זה עם הסנפיר, אז מה אם כבר ראית טריליון תמונות כאלה, זו שלך, ואז מה אם הזוית לא מושלמת, או האור חזק מדי.

אולי זה קצת מזה וקצת מזה ובטוח מעוד הרבה דברים אחרים.

לא משנה הסיבה, המצלמה יוצאת יותר מהתיק, נטולת הצהרות על כוונות גדולות, אולי נטולת משמעויות עמוקות.

כמו שפעם, לפני שחשבתי יותר מדי, לפני שניתחתי יותר מדי.

ההנאה הפשוטה שבמעשה הצילום.

Share

אולי גם זה יעניין אותך

אין תגובות

השאר תגובה

שינוי גודל גופנים
ניגודיות