הגשם

הייתי שם. טיילתי במסדרונות האפלים האלה. צללתי לתוך החורים השחורים, פעורי הפה, ממתינים, פועמים, קוראים לי לבוא, להתקרב. להשאר שם. יש מקום כזה. שאין בו אור ואין בו תקווה ובטח לא קולות עליזים של אנשים שמחים או ציוצים של ציפורים. השקט שם מקפיא, העור חשוף, הפוך, צורב. נגיעה קלה יכולה לפורר אותו לפירורים קטנים, רוח קלילה יכולה לפזר את הפירורים הרחק הרחק מהגוף. החלקים החסרים האלה לא יחזרו אליי לעולם. ישבתי שם מכורבלת, חסרת כל. ואז הזכוכיות התנפצו ברעש אדיר על הרצפה. השברים התפזרו וחתכו לי את כריות האצבעות. הכאב התפוצץ בתוך הגרון, שחרר את פקק הדמעות. ואז ראיתי. ואז הבנתי. החום שהאור הזה מביא הוא חד פעמי. עדיף שאהנה ממנו. רצוי שאהנה ממנו. ואז התחיל לרדת הגשם המנקה הכל.

     

 

Share

אולי גם זה יעניין אותך

5 תגובות

  • Reply
    אקסית
    02/09/2003 at 1:27 pm

    מהצד השני של החלון במסדרון עברתי שם ורק נפרדתי בלי לנקות להנות לא קל אבל לבלות אפשר בהחלט

  • Reply
    דרור בורשטיין
    02/09/2003 at 7:00 pm

    הגשם לא מנקה הכל. להפך, הוא מעלה את כל הלכלוך, הביוב עולה על גדותיו והטינופת מתחילה לזרום ברחובות.

  • Reply
    ג'ול
    03/09/2003 at 9:17 am

    אני אוהבת גשם, אני פורחת איתו. הוא מנקה אותי, את כולי. פנימה והחוצה. כתבת מקסים ואהבתי כל מילה. התמונה מדהימה. הצבעים עושים חם בבטן.

  • Reply
    איתן כספי
    03/09/2003 at 9:56 am

    נדמה לי שמצאתי סמיילי.
    גובה אמצע התמונה, מצד שמאל, כדור צהוב. סמיילי שוכב על צידו, נטוי ב-90 מעלות נגד כיוון השעון. לא?
    זה אומר שיהיה חורף שמח!

  • Reply
    אליסיה
    03/09/2003 at 10:13 am

    הגשם שבא אחרי הקיץ המחניק והאינסופי תמיד מביא סוג של תקווה, של תחושת ניקיון, של פריחה, כמו שג'ול אומרת.
    תודה, איתן, שראית את הסמיילי. כנראה שזה סימן טוב. מקווה.

  • השאר תגובה