בלוג

האמהות של כיכר מאיו

האמהות מכיכר מאיו הן עבורי דוגמא לנשים חזקות, שפועלות למען מטרה אחת ברורה מאוד, בלי הרבה דיבורים, בלי אינטריגות פוליטיות .

עושות.

זמנים קשים עברו על ארגנטינה בין השנים 1976-1983. אנשים נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה. אנשים חיו באימה, פחדו לדבר, פחדו לשמוע, פחדו להסתובב ברחובות. משטר צבאי, עוצר כללי. צנזורה חונקת.

בשנת 1984 נסעתי לשם לביקור. המצב היה כבר שונה. נבחר נשיא בבחירות דמוקרטיות. בתקשורת דיברו על ה”מלחמה המלוכלכת”, על נעדרים, על נרצחים. הסתובבתי בעיר המדהימה הזו – בואנוס איירס, ויותר מהכל הרשימו אותי הסילואטות על הקירות. היו כאלה עם שמות ומספרי תעודות זהות, כאלה שלא. פגשתי אז חבר ילדות שעשה את צעדיו הראשונים כעיתונאי. הוא מסר לי חבילה של תמונות, שצולמו על ידי צלם עיתונות, אשר סיכן את נפשו כאשר ליווה את האמהות בצעדיהן הראשונים. אותו חבר מסר לי את הצילומים מתוך מחשבה שעדיף שאקח אותן איתי למקום בטוח כמו ישראל, כי לא ידע מה יעלה בגורלו או בגורל התמונות האלה. הוא היה עצור בכלא הרבה פעמים כי נראה “שמאלני” (עם זקן ושיער ארוך) ועדיין חשש שהאימה תחזור למדינה בדמות גנרל זה או אחר שיחליט שוב לעשות הפיכה צבאית.

להפתעתי, מעט יודעים על המלחמה המלכוכלת ועוד פחות על המאבק של האמהות. התמונות כבר הצהיבו, אבל אמהות רבות עדיין לא זכו לפגוש את הילדים שלהן, ולו בקברים שלהם.

האמהות מכיכר מאיו – צלם לא ידוע

 

ההיבט הנשי

בתקופה של דיכוי אכזרי ורצחני קמה לה קבוצה של נשים ועשתה מעשה. אמהות, נשים באמצע החיים שלהן, עקרות בית, נשים פשוטות, לא משכילות וללא השתייכות פוליטית. רובן נוצריות מאמינות. נשים אלה לא ידעו מהי פוליטיקה או מה המשמעות העמוקה של שליטים רודנים. האמהות החליטו לעשות מעשה. מכיוון שההתקהלות במקומות ציבוריים הייתה אסורה על פי החוק הצבאי, הן צעדו במעגלים מסביב לכיכר. לראשיהן מטפחות לבנות, כל אחת רקמה או ציירה את שם יקירה שנעלם במטפחת.

האמהות הפכו לסמל המאבק בשלטון הצבאי, הן דרשו מידע על הנעדרים. הן הביאו לתודעה של הציבור את דבר הילדים שנעלמו.

הילדים האלה היו צעירים, חלקם הספיקו להתחתן ולהרות. עד היום אין כמעט מידע על גורלם, גם לא של הילדים שנולדו בשבי, של הנשים שהיו הרות כאשר נשבו וגם כאלה שידוע שהרו לסוהרים שלהן.

היו אלה ימים של אימה, של חושך תרבותי ומחשבתי, של איסורים ואיומים, של מחסור מוחלט בחופש. אז התארגנה לה קבוצה של נשים ויצאה לרחוב. קבעה את מקום המפגש בכיכר מאיו – הכיכר המרכזית של בואנוס איירס, מול ה”בית הורוד” – בית הממשל. נשים אלה היו אמהות. אמהות שהממשל הצבאי חטף להן את הבנים והבנות שלהן. היום יום הפך בשבילן לסיוט: הן הרי חונכו להיות ילדות טובות, כאלה שמאמינות באלוהים והולכות בימי ראשון למיסה בכנסיה. הן ידעו את מסלול חייהן מאז שהיו קטנות: כמו האמהות שלהן, כמו הסבתות שלהן. הן תתחתנה, תלדנה ילדים, תטפלנה בבתים שלהן, בבעלים שלהן, תבשלנה, תכבסנה, תגדלנה את הילדים שלהן, תעזורנה להם “להיות מישהו” – ללמוד באוניברסיטה, לחתן אותם.

האמהות מכיכר מאיו – צלם לא ידוע

ברגע שהילדים שלהן נחטפו ונעלמו, הקרקע נשמטה מתחת לרגליים שלהן. נשים נטולות דעות פוליטיות, נשים שאהבו את המדינה שלהן. הילדים נעלמו. הן היו מפשוטות העם אך לא טיפשות. כאשר נפגשו ליד דלתות המשטרה ומשרדי הממשלה, בתקווה לקבל מידע על מיקומם של הילדים, הן דיברו ביניהן. זה לא היה מקרי. הן ידעו שהממשל הצבאי אחראי על היעלמות הילדים.

נשים אלה הגיבו כמו חיית טרף שמישהו מנסה לפגוע בגורים שלה. יד זרה מחקה את הילדים שלהן מעל פני האדמה כאילו לא נולדו מעולם. והן הרי ההוכחה שילדים אלה נולדו, גדלו, נשמו. האנרגיות העצומות שנשים אלה השקיעו בגידול הילדים נותבו למציאתם. באותן כוחות. מאותן סיבות.

כאשר האמהות כבר היו בכיכר, קרה להן תהליך איטי וארוך: הן הפכו להיות מודעות, הן החלו ללמוד, להבין בפוליטיקה, להבין את כוחן כנשים. הן עברו תהליך של התפקחות, מעבר מהבית לרחוב, מעבר מחיים צפויים מראש לסערת רגשות וחיים משבוע לשבוע. ומעל לכל – מעבר מהתנהגות “הולמת”, “מקובלת” להתנהגות מרדנית, של יציאה נגד הזרם.

המאבק של האמהות הוא מאבק של נשים. האמהות לא דורשות נקמה, רק עשיית צדק. האמהות לא עושות פעולות אלימות, הן עושות פעולות מתוחכמות של מרד ומשיכת תשומת לב: המפגשים בכיכר, התפילה בתחנות המשטרה. ההפגנה שלהן היא שקטה ומאופקת אך עיקשת.

האמהות מכיכר מאיו – צלם לא ידוע

האמהות יוצרות אחוות נשים: הן תומכות אחת בשניה, דואגות אחת לשניה, לא עוזבות אחת את השניה גם ברגעים הכי קשים והכי מפחידים: כאשר אחת נאסרת בכיכר ונלקחת לתחנת המשטרה – כולן באות איתה. והיו לא מעט שנאסרו, נעלמו, עונו, נרצחו.צעד אחר צעד, האמהות בונות את עצמן כ”מותג” שניתן לזהות ולהזדהות איתו: הצעידה האיטית במעגלים מסביב לכיכר, שלובות זרוע, היום והשעה הקבועים של המפגש, המטפחות הלבנות. המסר הבלתי מתפשר של שלום, אחווה, שיוויון, צדק.

הפעילות של האמהות היא פעילות אינטואיטיבת, פעילות של תגובה: הפעולות שהן עושות הן תגובה למציאות: חוטפים את הילדים שלהן – הן יוצאות לרחוב. המשטרה לא מאפשרת להן לשבת בקבוצה על הספסלים בכיכר – הן מתחילות בצעדה איטית מסביב לכיכר. הן מחפשות סימן היכר – הן לובשות מטפחות לבנות על הראש כאסוסיאציה לחיתולים הלבנים של הילדים. הן לא מקבלות תשובות על מקום המצאותם או גורלם של הילדים – הן מדביקות תמונות וכותבות את שמותיהם של הילדים על שלטים ויוצאות לרחוב. הן נואשות וזועקות לעזרה – ומציירות על קירות העיר סילואטות עם שמות הנעדרים. המאבק של האמהות הוא מאבק על החיים שלהן. כי בלי הילדים שלהן או לכל הפחות מידע על מותם או מקום קבורתם אין להן חיים של ממש. בגלל זה המאבק שלהן נטול מאבקים פוליטיים פנימיים, בגלל זה הן פוליטיות אבל נטולות זיהוי פוליטי ממשי.

האמהות מכיכר מאיו – צלם לא ידוע

ההישג הגדול ביותר של האמהות הוא בהעלאת המודעות לזוועה, בהוצאת הנושא הכאוב הזה מהחושך של מרתפי העינויים וממחנות הריכוז אל התקשורת, ראשית העולמית ומאוחר יותר למקומית. הן לא השלימו עם השקר, עם ההכחשה, עם התעלמות הרחוב לזעקתן: הן ידעו את האמת ורצו להפיץ אותה, מתוך רצון עז למצוא את הילדים. הן לא רצו שיתייחסו אליהן כאל נקבות היסטריות, משוגעות. אמנם רבות מהן לא יודעות עד היום מה עלה בגורל הילדים שלהן, אבל – הממשל הצבאי בארגנטינה פינה את מקומו לשלטון שנבחר על ידי העם, רבים מאנשי הצבא והמשטרה הועמדו לדין. והמדינה והעולם בהחלט ראה את האמת. אפילו קראו לאותן שנים בשם: “המלחמה המלוכלכת”.

24 שעות בכיכר

11.12.2003

האמהות מכיכר מאיו. צילום: אליסיה שחף

היום לפני עשרים שנה נפל המשטר הצבאי בארגנטינה. עידן של טרור מחשבתי, אלימות ברוטלית כלפי כל מי שנחשד שמתנגד לשלטון, אכזריות לא אנושית, התעללות ואונס באו אל קיצו. שלושים אלף נעדרים ועוד מספר דומה של נרצחים היו קציר הדמים של שלטון האימים של צבא ארגנטינה.

היום היה יום מיוחד, עשרים שנה מלאו להפלתו של השלטון הידוע לשמצה.

האמהות מכיכר מאיו. צילום: אליסיה שחף

שאלתי את אותו חבר שמסר לי את צילומי האמהות לפני 22 שנה, אם הן עדיין עושות את הסיבוב המסורתי שלהן בכיכר. הוא אמר לי את היום ואת השעה.

הגעתי לכיכר וראיתי אותן.

על הרצפה בכיכר ומסביבו מצוייר סימן ההיכר של האמהות, המטפחת הלבנה. עדות חזקה לפעילות שמתרחשת כאן, מול בית הממשלה. כבר לא בהסתר, כבר לא במחתרת. מי שמגיע לכיכר כבר לא מסתכן בזעם החיילים והסוסים שלהם.

לכבוד המאורע, הן בילו עשרים וארבע שעות בכיכר. נשים מבוגרות, מטפחת לבנה על הראש, מלוות בצעירים וצעירות, עושות מדי יום חמישי את הסיבוב שלהן בכיכר.

האמהות מכיכר מאיו. צילום: אליסיה שחף

צילמתי ובכיתי, ההתרגשות אחזה בחוזק את הגרון שלי. אמרתי לעצמי, תתגברי, תצלמי.

סוג של סגירת מעגל.

במרכז הכיכר פירמידה, שריד מימי שחרור המדינה מידי הספרדים. הפירמידה הייתה עטופה בדגלונים, כל דגל נושא תמונה, שם ותאריך.

אלפי עיניים מביטות בהמון שמגיע לכיכר, עיניהם של הנעדרים שעדיין לא מצאו להם קבר אליו תוכל להגיע המשפחה ולהניח זר פרחים.

האמהות דורשות מידע. הן מבקשות משפט חוקי עם הרוצחים של הילדים והנכדים שלהן. הן יודעות שלא יזכו לראות את הילדים האלה. הן רוצות לדעת, מה עלה בגורל האנשים האלה. ושהאחראים להיעלמותם ימותו בכלא.

ואמנם, בתקופה האחרונה החלו לפתוח מחדש תיקים של האשמים המרכזיים בשנים נוראיות אלה. אנשי צבא שנמצאו אשמים והשלטונות המושחתים הארגנטינאים החליטו לחון מסיבות שונות.

אולי ייעשה צדק כלשהו. אם כי צדק זה כבר לא יחזיר את הנרצחים והנעדרים.

You Might Also Like

2 Comments

Leave a Reply