דיאן ארבוס - אליסיה שחף צלמת אמנית - צילום אישי לנשים - פוטותרפיה

דיאן ארבוס

הוריה של דיאן ארבוס היו יהודים אמידים. הייתה לה ילדות עשירה, מוגנת מאוד. אולי בגלל זה, כבר בגיל ההתבגרות החלה להתעניין בעולמות פחות נקיים ומפוארים מאלה שהכירה מהבית. היא אהבה לשוטט ברכבת התחתית של ניו יורק. מקבצי הנדבות, השיכורים ואמני הרחוב משכו את תשומת הלב שלה. היא צפתה בהם שעות ארוכות. היא בעצמה עשתה פעולות אקסהיביסיוניסטיות: הייתה משאירה את חלונות חדרה פתוחים ומאוננת, מודעת לחלוטין לעובדה שהשכנים יכלו לראות אותה.
היא הכירה את החבר שלה, אלן ארבוס, כשהייתה בת 14. הוא רצה להיות שחקן. הוריה קיבלו אותו עם השגות רבות, אבל לא רצו להתנגד לרצונותיה של דיאן. הם התחתנו כשהיא הייתה בת 18. לאחר החתונה, ארה"ב הצטרפה למלחמת העולם השנייה ואלן התגייס לצבא. הוא היה לצלם צבאי. כאשר חזר לביתו, כבר ויתר על חלומו להיות שחקן והחליט, יחד עם אישתו, להפוך את הצילום לפרוייקט חייהם המשותפים.
הזוג החל לצלם על פי הזמנה עבור החנות של הוריה של דיאן. לאט-לאט, הצילומים שלהם הופיעו בכתבי עת נחשבים כמו ווג.
באותה תקופה, צילום עיתונאי היה אופנה בלתי מעורערת. הצילום כפואטיקה של היום-יום. הצלם המוביל היה הנרי קרטיה ברסון ( http://www.photology.com/bresson) ושמות כמו אירווין פן (http://www.photo-seminars.com/Fame/irving_penn.htm) וריצ'רד אבדון (http://www.richardavedon.com/ כבר הוזכרו כשמות של צלמים צעירים ומבטיחים. אפילו סטנלי קובריק החל את צעדיו הראשונים בצילום.
בשנת 1958 חל מפנה משמעותי בחייה של דיאן ארבוס. היא החלה ללמוד צילום אצל הצלמת ליזט מודל.
הרבה מהמשותף היה בין שתי הנשים: מודל הייתה יהודיה, בת להורים עשירים. היא צילמה מציאות ישירה, עירומה, קשה.
באותה תקופה נפרדה דיאן ארבוס מבעלה. הפרידה מצד אחד והקשר ההדוק שיצרה עם ליזט מודל מצד שני, הפכו את דיאן ארבוס לציידת מיואשת.
בלילות היא הסתובבה ברחובות המפחידים ביותר בניו יורק עם המצלמה ביד וחיפשה את היצורים היחודיים. היא חיפשה את הגרוטסקי, את היופי שבכיעור הקיצוני. היא החלה לשוחח עם תושבי הלילה המיוחדים האלה שפגשה: זונות, מקבצי נדבות, מסוממים. היא הסבירה להם את אהבתה לצילום וביקשה רשות לצלם אותם. לאט לאט היא אספה דמויות שנראו כמו אלגוריות של הסיוטים שלנו. גלריה ארוכה של נשים, גברים וילדים שהורחקו לשולי ה"חלום האמריקאי".

 

ילד וילדה בשנות העשרה המוקדמות שלהם. הבגדים, התסרוקות, העמידה, החיבוק הפטרוני של הילד והמבט המיואש של הילדה, הכל מדבר שפה שונה ממה שמצופה היה מילדים צעירים כל כך. הם לא גמדים, הם שני צעירים שכבר יודעים את כל עולם המבוגרים, על כל המכוער והחסר תקווה שבו.

צילומים בשחור לבן, צילומים ישירים, צילומים שיכלו להיות מציצנים, מטיחים בפנים את הצד האפל של האנושות: נוודים, שיכורים, יצורי קרקס, נודיסטים, זונות, טרווסטיס, מפגרים, תאומים, ננסים, ענקים, משוגעים.

דיאן ארבוס אומרת על הקשר שלה עם המצולמים שלה: "צילמתי הרבה "מפלצות". זה היה אחד הנושאים הראשונים שצילמתי והיה בזה ריגוש מחריד. התחלתי לאהוב אותם. אני לא יכולה להגיד שהם חברים שלי, הם גרמו לי להרגיש משהו בין בושה ופחד. כל כך הרבה אגדות יש על מפלצות. כל מה שקורה להם מתרחש כמו בסיפורי פיות. המפלצות נולדו עם הטראומה שלהם. הם כבר עברו את המבחן הקשה שלהם בחיים. הם אריסטוקרטיים…. כשאני מסתכלת על המפלצות אני חושבת על יצור אפל ולא טבעי שחי בתוכי….כשהייתי ילדה, אסרו עלי להביט בכל דבר "לא נורמלי": מכיוון שכך, הסתכלתי עליהם ביתר תשומת לב וכך פיתחתי חיבה לכל האנשים השונים האלה. היו להם אמהות נורמליות, ומסיבה לא ברורה, כך יצאו מרחמן"

 

העין מטיילת בתמונה: משפחה מאושרת: בחור צעיר, יפה תואר, עם מבט מרוחק, האמא, יפה ואופנתית, מסתכלת רחוק. בידיה תינוק מתוק מושיט לנו ידיים. תמונה של משפחה רגילה. ואז העין נודדת למטה והנשימה קופאת: הילד שמחזיק ביד האבא נראה מתאים לתמונה. אבל, משהו כל כך מוזר בעיניו, בחיוך העקום שלו, בשפת הגוף שלו. כבר אי אפשר להסתכל על התמונה בצורה אחרת: הילד המוזר הופך להיות מרכז התמונה, והעין חוזרת אליו עוד ועוד.

 

ארבוס הציגה את העבודות שלה בשנת 1967, עבודות שזכו לביקורות מגוונות ומקוטבות. היא הפכה להיות צלמת מבוקשת ומוערכת. חייה, מבולגנים ומעוותים כמו האנשים שהיא צילמה, היו חלק מהמיתולוגיה שלה.
היא התלבשה ברישול ולעיתים אף נראתה מלוכלכת. חיי המין שלה היו סוערים. נשים וגברים, ולפי השמועות, אף חלק מה"מפלצות" שצילמה. הדכאונות שלה העמיקו והיו תכופים יותר. היא התפרנסה בקושי רב, כיוון שקיבלה הזמנות מועטות. כתבי העת באותה תקופה לא רצו לפרסם את העבודות שלה, שגרמו להרבה אנשים אי נוחות מסויימת.

דיאן ארבוס התאבדה בשנת 1971.
הנגיעה הקסומה של העין האמנותית של דיאן ארבוס הופכת את הדימויים המוזרים למוחשיים, לקשים עוד יותר לעיכול, גם לאחר שהעין שלנו כל כך התרגלה לדימויים האלימים והמזוויעים שהמדיה משדרת לנו ללא רחמים.
הדימויים של ארבוס כל כך ישירים, כל כך מעודנים, כל כך מלאי כבוד אנושי. השגעון, הכאב, השוני הרבה יותר חזקים כאשר הם מגיעים אלינו – הצופים – דרך העדשה האסטטית של ארבוס. הם מתפקדים כמראה, מגלים לנו, ללא תיווך, את המפלצות שטמונות עמוק בתוכנו.

 

Share

אולי גם זה יעניין אותך

4 תגובות

  • Reply
    עמי סלנט
    08/06/2003 at 8:33 pm

    מאמר מרתק המלמד כי יצירות אמנות הן לא תמיד חלק מ"הקו המרכזי " .

    בסופו של דבר , הזרם האוטנטי הוא המייצג האמנותי .

    שוב , תודה .

  • Reply
    תודה, מעניין
    14/12/2006 at 5:50 pm

    לעיון נוסף שווה לקרוא:

    http://www.shlomi-group.com/forum/index.php?showtopic=13942

  • Reply
    ליטל
    04/10/2008 at 10:04 am

    נהנתי מאוד. תודה.

  • Reply
    וירצר זאב
    04/10/2016 at 6:53 pm

    תודה על שפתחת לנו צהר לחייה של דייאן ארבוס שהייתה צלמת מיוחדת וכנראה גם
    הייתה שקועה עמוק בצילום שלה ובנפשות שהיא צילמה

  • השאר תגובה

    שינוי גודל גופנים
    ניגודיות