דיאלוג עם הקלסיקה - אליסיה שחף צילום | עיצוב |
In בלוג

דיאלוג עם הקלסיקה

הטקסט שכתב אוצר התערוכה, דוד פיקנלי, מסביר איך האמנות הפוסטמודרנית התרחקה ממסורות אמנותיות של העבר, בייחוד מהציור ("הציור מת" היא אחת האמירות הדרמטיות שהושמעו אי פעם בתולדות האמנות), איך הגישות החדשות דרשו מהאמנים לחדש, לזעזע, להמציא שפה חדשה, תכנים חדשים.

בלבול, אי נחת, מבוכה גדולה, איבוד כיוון מוחלט, היו למנת חלקם של אמנים רבים, כמו גם הקהל שנותר מבוהל, מזועזע ובעיקר לא מבין.

פיקנלי מניח, שהמצב הזה הוביל אמנים רבים "להביט לאחור אל אמנות העבר ולחפש בה חומרים וערכים שיוכלו לשמש כמנוף ליצירתם שלהם".

 

בתערוכה זו מציגות חמש אמניות. הן מנהלות דיאלוג נוקב עם אמנות העבר. הן מצטטות אמנים, מצטטות נושאים, חותרות תחת תפיסות האמנות של העבר, משחקות בכאילו, משתעשעות, בוראות עולמות חדשים. עולמות שמבוססים על השפה האמנותית בה השתמשו אמנים כמו קראווג'יו, טיציאן, ברונזינו וכו'.

הן עושות שימוש בטכניקות עכשוויות, כמו צילום סטילס, צילום וידיאו, עיבוד תמונה ממוחשב והדפסות דיגיטליות.

 

יש כאן פירוק לגורמים, הרכבה מחדש,  ציטוט המקורות הקלאסיים, השאלה של נושאים קלאסיים, יצירת אווירה ומצב שנראה "כאילו" היה הציור האמיתי – אבל כולל בתוכו אלמנטים עכשוויים, מבחינה תוכנית, טכנולוגית, ערבוב של שפה "גבוהה" ו"נמוכה".

שמישהו יתקן אותי אם אני טועה – אבל, זה בדיוק השיח הזה, עליו מדבר הפוסטמודרניזם. חלק גדול מהתיאוריות הפוסטמודרניות מדברות *בדיוק* על הדברים שציינתי כאן.

אולי האוצר התכוון להציע פתרון חדש לבלבול, לחוסר הנחת, לזעזוע. לדעתי, התוצאה היא פירוש מזוקק ומדוייק יותר של אותן תיאוריות, רק שאולי זהו פירוש נגיש יותר, ברור יותר, אולי אפילו שטחי יותר. תקשורתי יותר. פחות מזעזע מהחיות המשומרות של דמיאן הירסט או תצלומי חדר המתים של אנדרס סראנו.

כלומר, הדיאלוג הוא יותר מדי ברור, יותר מדי שקוף מהיכן הוא מגיע, איפה בדיוק מתקיימות נקודות ההשקה והחיבור.

 

בבחירת חמש נשים אמניות שמנהלות דיאלוג עם הקלאסיקה חייבת להיות אמירה: אולי סוג של תיקון האפליה, ההתעלמות המוחלטת שהונהגה כלפי אמניות לאורך כל תולדות האמנות. אפליה שנבעה כמובן מהמעמד הנמוך של נשים בכלל והדרתן מקדמת הבמה בתחום האמנות בפרט.

 

 

ורה קורמן חושפת מיניות בוטה ופלקטית. באמצעות טכניקה של עיבוד תמונה ממוחשב, היא שותלת בתוך ציורים קלאסיים של טיציאן וברונזינו דימויים הלקוחים ישירות מעולם הפורנוגרפיה. ציורים אלה, במקור, מנציחים אנשים הגונים וענוגים, מיניותם מוסתרת לחלוטין מעין הצופה, אפילו במרומז אינה קיימת.

עבודה אלימה בבוטות שלה, אסטטית להפליא, כמו מכה מתחת לחגורה.

 

 

ורה קורמן

 

במבט ראשון, כשנכנסתי לחדר בו מוצגות העבודות של מיכל חלבין, הייתה לי תחושה כאילו זה עתה נכנסתי לאחד מאולמות הלובר. סצנות שנראות כמו רפליקות מדוייקות של ציורי קראווג'יו, ולסקז, וורמיר ודלקרואה. הצבעים, הגודל של התמונות, הטקסטורה של העבודות.

במבט מדוקדק אפשר לראות, שלמעשה חלבין בוראת עולמות חדשים. כולם שלה, כולם נשענים על האווירה, הצבעוניות, הנושאים של האמנים איתם היא מנהלת דיאלוג.

 

 

מיכל חלבין

 

עינת עריף-גלנטי מצטטת מתוך המסורת של צילום טבע דומם. היא עושה זאת באמצעות צילום (ולא ציור, כנהוג) של אובייקטים יומיומיים, המתאימים למסורת זו (פירות, חפצי נוי ופרחים) אך, היא לא מסתפקת בכך: היא מחדירה לתוך הפריימים אלמנטים "לא קשורים", כמו דמות קרטון של עומר סימפסון ליד ערימת ספרים. דמות שלקוחה מהטלויזיה העכשווית, שמייצגת תרבות "נמוכה" ליד ספרים עבי כרס, המייצגים "תרבות גבוהה".

 

 

עינת עריף גלנטי

 

 

מוזיאון הרצליה

דמי כניסה: 10 ש"ח

 

Share

אולי גם זה יעניין אותך

אין תגובות

השאר תגובה

שינוי גודל גופנים
ניגודיות