דיאלוג בחשיכה - אליסיה שחף צלמת אמנית - צילום נשים
In אישי

דיאלוג בחשיכה

שלוש וחצי דקות בדיוק הספיקו לי כדי להבין שאני לא יכולה להיות שם.
רעיון מבורך, יפה, מקורי ונחוץ. כניסה לתוך עולם העיוורים.


כשהייתי בת שש בערך שמעתי סיפור (אמיתי, אם כי לא בטוח שהפרטים בו מדוייקים לגמרי) על ילדה בגילי שהלכה לישון, כהרגלה, את שנת הצהריים שלה (סייסטה קוראים לזה במקום בו נולדתי) והתעוררה ממנה עיוורת לחלוטין.

זה הפך להיות "ה"פחד שלי. מאז, הסיוט הזה חוזר על עצמו: אני מתעוררת מהשינה ולא רואה כלום. חושך מוחלט.

אני מתעוררת מהסיוט באמצע הלילה ואחוזת אימה מחפשת נקודת אחיזה, מקור אור קטן שיראה לי שהעיניים שלי עדיין רואות.


כילדה ציירתי וקראתי בלי סוף. שלושה-ארבעה ספרים בשבוע, לא כולל חוברות קומיקס שאבא שלי קנה לפי משקל בשוק הספרים בימי ראשון. מאור עיניי היה חשוב לתעסוקה שלי, זה מה שעניין אותי יותר מכל דבר אחר: לקרוא ולצייר.


בכיתה שלי בתיכון למדה ילדה עיוורת, אליה מאוד התקרבתי, ריתקו אותי עיניה הלבנות-תכולות, הריקות, היכולת שלה להבדיל בין הקולות הצווחניים של בנות הטיפש עשרה שהיינו אז, המגע הנוקשה של היד שלה שאחזה ביד שלי כשליוותי אותה לכסא שלה.

ניסיתי ולא הצלחתי להבין את שמחת החיים שלה, רק ראיתי מקרוב את הפחד הכי עמוק שלי. היא אמנם לא התעוורה בשנתה, היא נולדה עיוורת. ובכל זאת, חיים בלי ראיה נדמו לי כבלתי אפשריים, כלא כדאיים. היא לא יכלה לצייר, הספרים שהיא יכלה לקרוא היו מעטים ומוגבלים. לא היה קומיקס בברייל.


בתקופת הלימודים שלי בקמרה אובסקורה ביליתי שעות רבות מאוד בחדר חושך. כשמדפיסים צבע, עובדים בחלל חשוך לחלוטין, להבדיל מפיתוח בשחור-לבן, כי נייר הצבע הוא רגיש לכל הספקטרום של האור. חוש הריח שלי הוא חוש דומיננטי, אבל גם השמיעה והמישוש לא פחות טובים. אני משערת שהשעות המרובות בחושך גם חידדו אותם עוד יותר. התנהלתי בחדרים הצפופים בבטחון מלא. למדתי להסתגל לחושך ולחפש נקודות אחיזה, כדי למצוא את דרכי מבלי ליפול או להיתקל באנשים אחרים.


כששמעתי על התערוכה הזו, דיאלוג בחשיכה, הסתקרנתי. חקרתי על זה קצת והבנתי על מה מדובר: סיור של קבוצה קטנה, בחלל חשוך, בליווי מדריך עיוור/כבד ראיה. סיור שכולל חוויות מחדדות את החושים בהיעדר חוש הראיה.

חשבתי, שאולי בתערוכה כזו אוכל לעבור סוג של חוויה מתקנת, שמכיוון שמדובר בחוויה קצרה ומוגנת, אני אשתחרר קצת מהפחד הזה. בתמימותי גם חשבתי, שהשעות שביליתי בחדר חושך יעזרו לי להרגיש בנוח במקום חשוך.

לאחר הסבר קצר ציידו אותנו במקלות, הסבירו לנו איך משתמשים בהם (לא להרים אותם גבוה, רק לצייר מעגלים לפני הרגליים שלנו) ונכנסנו בשקט לתוך החלל. הכניסה נראתה לי מוכרת כזו, כמו הפרוזדורים עם הקירות הצבועים שחור בקמרה, שמובילים לתוך המעבדה. בדקות הראשונות עוד יש מעט אור מבחוץ, ואז חושך. למדריך היה קול נעים והוא ניסה להתבדח, להרגיע את האנשים שצחקקו במבוכה. הוא ריכז אותנו סביב הקול שלו. חושך מוחלט. שחור. העיניים פקוחות לרווחה – ושחור מוחלט מולן. אין נקודת אחיזה, אין מקור אור, ולו הקטן ביותר.

לא הצלחתי לקלוט את השם שלו. הרגשתי איך אני צפה שם בכלום הזה. צפצופים באזניים, זיעה קרה כסתה אותי  והלב שלי משתגע. הרגשתי שעוד שניה אני מתחילה לצרוח. תוציאו אותי מכאן !!. הנה הסיוט המוכר שלי חוזר אליי. אני לא רואה כלום. כמה שאני אתאמץ, הכל מסביבי שחור. ואז שמעתי את עצמי אומרת: אני רוצה לצאת מכאן.

המדריך שאל פעם אחת: את בטוחה? חשבתי שוב. אולי תרגעי קצת? אבל לא הצלחתי. הוא התקרב אליי, חיבק אותי בעדינות וליווה אותי החוצה.

כנראה, שלא אנסה שוב להתמודד עם הפחד הזה. הוא בלתי ניתן להתמודדות. בשבילי, בכל אופן.

 

התערוכה מומלצת בחום על ידי בן זוגי (האמיץ, יש לומר).

האתר של התערוכה

Share

אולי גם זה יעניין אותך

תגובה 1

  • Reply
    טלי
    03/10/2004 at 10:46 pm

    אצלי הפחד הכי גדול תמיד היה שהשמיעה שלי תיפגע. זה היה נראה לי תמיד הרבה יותר גרוע מעיוורון. לכן אין דבר ששנוא עלי יותר מרעש. וכשהייתי יותר קטנה היו לי פנטזיות מטומטמות על עיוורון, כי חשבתי שזה סוג של חיסון – אם יוטל בי המום הזה, אני בטח לא אתחרש… ואם אני לא אראה בטח השמיעה והמישוש נורא יתחדדו.
    אבל זה כמובן מאוד טיפשי, ונראה לי שבעולם שלנו, במיוחד כיום, הרבה יותר קשה להיות עיוור.

  • השאר תגובה

    שינוי גודל גופנים
    ניגודיות