בלוג

געגועים לבלוג

התחלתי להרגיש געגועים עזים לכתיבה בבלוג. מין רצון לחזור הביתה.

לכתוב קצת יותר מסטטוס בפייסבוק, להתאמץ קצת יותר מלייק או שיתוף לאקוני בפינטרסט.

כבר הרבה זמן שאני מתגעגעת, ולא מצליחה להושיב את עצמי ולכתוב באמת.

ואז נתקלתי, ממש במקרה – או שבכלל לא בכתבה על תערוכה שלא יוצאת לי מהראש כבר עשרים שנה. וזה פתאום התקשר לי לנושאים שמעסיקים אותי.

וחשבתי – הנה תירוץ מעולה להפסיק להתגעגע ולכתוב כמה מילים.

ואולי להעביר את הבלוג למקום גבוה יותר בטו דו ליסט היומיומי, במחלקה של הדברים שכייף לי לעשות.

כי אני זוכרת, שזה היה מאוד מהנה. להתאמץ, לחפש, לחשוב, לכתוב קצת יותר לעומק.

* * *

יש אמנים כאלה, שמדברים אלי ישר אל תוך הראש, הלב, הבטן.

ביל ויולה הוא אחד מהם. לא ידעתי מיהו, כשהגעתי לתערוכה שלו בהלנה רובינשטיין, לדעתי ב– 1994. זו הייתה השנה האחרונה ללימודים שלי בקמרה. עשרים שנה נעלמו להן. אבל אני זוכרת בבירור שתיים מהעבודות שהוצגו שם. יכול להיות שהתיאור שלי לא מדייק את העבודות, אבל הוא מדייק את התחושות, את הזיכרון של מה שהרגשתי.

היה שם חדר קפוא וכחול – הייתה בו תחושה של חדר מתים – עם טלויזיות בתוך חביות, בכל טלויזיה בן אדם ישןמת. האנשים בטלויזיות נשמו בקול, נשימות כבדות של אדם ששרוי בשינה עמוקה.

אני חושבת, שבחדר הזה הבנתי מה זה אינסטליישן. וגם הבנתי, שבמידה מסויימת צילום לא מספיק לי.

 

Bill Viola - The Sleepers - 1992

Bill Viola – The Sleepers – 1992

והיה גם סרט מוקרן על מסך גדול, בחדר לא ענק, כך שעמדתי קרוב למסך, יחסית.

זה נראה כמו טריפטיך, ובו שלושה סרטים: בחלק אחד אמא שלו גוססת בבית חולים, בשני גוף אנושי שצף במים כחולים, ובשלישי אשתו יולדת.

 

Bill Viola - Nantes Triptych - 1992

Bill Viola – Nantes Triptych – 1992

אפשר להגיד המון דברים חכמים על העבודות האלה. נראה לי, שהן חיות בתוך הראש שלי כל כך הרבה שנים דווקא בגלל שלא ניסיתי לחבר מילים לחוויה, אלא שימרתי את התחושות שהיא עוררה בי.

כמו כל העבודות האחרות של ביל ויולה שראיתי מאז.

התערוכה הוצגה ב Varese שבצפון איטליה באוקטובר 2013

You Might Also Like

No Comments

    Leave a Reply