גיוס - אליסיה שחף צלמת אמנית - צילום אישי נשי - פוטותרפיה

גיוס

היום דור התגייס.
הוא לא תינוק, הוא אפילו לא ילד.
אני אמא צעירה, מעודכנת, מפוקחת.
אני יודעת שהוא חלק ממני, אבל נפרד, מהרגע שהוא נולד.
לא שייך לי.
רק לעצמו.
אבל,
היציאה הזו מהבית, לא לטיול שנתי, לא לסופשבוע אצל החברה, לא לסתם עוד בילוי שמסתיים בארבע בבוקר.

הדאגה הפולנית הזו (בכל זאת, נו) אם ימצא שם שפה משותפת עם חבר'ה אחרים, אם יאהב את האוכל ואם יוכל לישון כמו שצריך. ואם יטרטרו וישפילו ולא יכבדו.
התחושה הזו, ששם אין לי מה להגיד, מה לדבר עם המורה או המנהל אם משהו לא בסדר.
והכי הכי מפחיד – שישתנה, שיהפוך להיות מין איש קשוח כזה. שיאבד את רגישות היתר המופלאה שלו.

כל שלב בגדילה הוא משמעותי: אצלנו היה בית תינוקות כתחנה טראומטית ראשונה, וכיתה אלף, והחטיבה. את התיכון כבר החלקנו. לאורך כל התחנות האלה זרועות הדמעות שלי. דמעות התרגשות ועצב ושמחה.
גם בשלכת הגיוס לא התאפקתי. הוא לא הסכים שאני אצלם. ישב באוטובוס ואמר לי לכי. די. גם הוא התרגש, גם לו היה קשה להיפרד.

אני יודעת שהשבועות האלה, הראשונים, יהיו הכי קשים. להתרגל לחדר ריק, צלחת אחת פחות בארוחת הערב. אחר כך הוא יחזור לחופשים ואולי אפילו יותר מזה.

לא יודעת איך זה אצל אחרים. אני לא האמנתי שאני אצטרך לעבור את זה (עד שהוא יגיע לגיל 18 יהיה שלום וכל השטויות האלה שאנחנו אומרים כשיולדים תינוק מתוק וחדש).
ואני כבר כל כך מתגעגעת.

Share

אולי גם זה יעניין אותך

11 תגובות

  • Reply
    גאיה
    17/08/2003 at 7:54 pm

    ואת מקסימה
    וליבי האמהי יוצא אלייך ואל בנך.

  • Reply
    אליסיה
    17/08/2003 at 8:20 pm

    תודה, גאיה, על המילים החמות שלך.
    צריך הרבה כאלה, עכשיו

  • Reply
    יולי
    17/08/2003 at 9:09 pm

    ועכשיו בדיוק כמותו, את צריכה לעבור טירונות, אולי גם קורס או שניים, מסלול חיים (צבאיים) שלם. אבל בעוד שבועות מספר כשתפגשי אמא אחרת שבנה מתגייס למחרת, כבר תהיי אמא-מגויסת-עם-פז"מ. כבר יהיו לך תובנות חדשות (כן, גם דאגות חדשות) אבל כבר תוכלי להעטות על פניך את אותה הבעה של "כן, אני זוכרת איך זה היה אצלנו".
    את תביאי לו שניצלים (או אמפנדס)/גופיות/נייר טואלט/מטען לפלאפון בשבתות שהוא ישאר בבסיס, את תכבסי את התחתונים והגרביים של החבר'ה שלא יצאו שבת, את תגיעי גאה ומתרגשת לסיום הטירונות/קורס, כי את אמא מגויסת.
    זכרי עם כל יום שעובר, את גידלת את הדבר המופלא הזה שהתרגש היום, התגייס וגייס גם אותך.

  • Reply
    אליסיה
    17/08/2003 at 9:41 pm

    אין, אין כמו חברה כזאת מעודדת בדיוק ברגע המתאים.
    תודה, מתוקה.

  • Reply
    איה
    18/08/2003 at 1:43 am

    הכל כבר נאמר…….
    אני מצטרפת למחזקות
    נשיקות.

  • Reply
    רוני
    18/08/2003 at 3:28 am

    לחטוף את דור היפה מידי הקלגסים?
    אני יודעת שצה"ל, שורש קיומינו וזה, אבל אלוהים, אני כל כך אוהבת את הילד הזה. רק תשמור עליו שיהיה לו קל, קצת קל, רגעים קלים.
    כשהוא יתקשר מסרי לו את אהבתי.
    וגם אותך אני אוהבת מותק. הילד הזה חזק מבפנים וחכם ויפה ומצויין. הוא יעמוד בכל המבחנים כי נתת לו את הכלים לעשות את זה.
    דורצ'ו, אוהבים אותך הרבה.
    גם אותך נרקיסה, מלכת הבית. לא תאמיני איך אפשר להתגעגע לחטוף מכות מאחיך.

  • Reply
    אליסיה
    18/08/2003 at 8:33 am

    תודה, איה, איזה כיף לראות אותך כאן
    ורוני, מה אני יכולה להגיד לך שעוד לא אמרתי? תודה שאת כאן.

  • Reply
    רותי
    21/08/2003 at 9:27 pm

    אני בהריון. אני מעזה להניח שאם תהיה מדינה בעוד 18 שנה יהיה גם צבא.
    אני מעזה להניח שאם הבן שלי ילך לצה"ל זה יהיה האקט ההתמרדותי הכי גדול שהוא יוכל לעשות נגדי ונגד אבא שלו.
    יש עניין של חינוך. אני לא הלכתי לצבא. דני שירת רק מעט ורוב הזמן ישב בכלא על סרבנות (אנחנו מדברים על סוף שנות השבעים!!)
    יש עניין של חינוך. מעבר לחינוך הבסיסי והכללי שאסור להחזיק נשק כי זה נועד להרוג, יש גם את העניין של הצבא הכובש הספציפי שלנו.
    אנחנו משאירות לגברים צמאי האגו והשליטה את עולם הערכים בו אנו חיות. אנחנו לא חייבות להסכים עם זה. אל תאמינו להם. מלחמות אינן רע הכרחי. חנכו את ילדיכם לסלידה מצבא, מלחמות והרג. למדו אותם לאהוב ולהנות מהאפשרות להעניק חיים. לא מוות.

  • Reply
    אליסיה
    22/08/2003 at 9:24 am

    מאוד קל לך לדבר מהמצב הזה שלך, שאת עדיין לא יודעת איזה בן אדם יגדל להיות זה שאת עדיין לא מכירה.
    גם אני לא הלכתי לצבא, וגם אני מאמינה שצבא ומלחמות זה הדבר המיותר בעולם.
    וגם אני חינכתי את הילדים שלי שהחיים זה ערך עליון והשלום וכו'. בחיים לא הסכמתי לקנות לו רובה צעצוע וגם לא שישחק במשחקי מלחמה.
    ולמה את חושבת שהוא אמור היה להפנים ולעשות בדיוק את מה שאני חינכתי אותו לעשות? כמו בהרבה תחומים אחרים, כמו בחיים באופן כללי, ילדים גדלים להיות אנשים עצמאיים (שזו אחת המטרות העיקריות שלנו כהורים) עם דיעות משלהם.
    ודור לא רצה ללכת לצבא, אבל הוא חושב שגם הוא צריך לתרום למדינה בדרך שלו. זה הטיעון הכי חזק ששמעתי ממנו.
    אני מציעה לך לחשוב שוב, לראות איך את מצליחה עם שיטות החינוך שלך (לא בטוח שהן יותר טובות משלי) ואולי לבדוק בעוד שמונה עשרה שנה מה נהייה מהתינוק שיש לך היום בבטן.
    בהצלחה, מכל הלב.

  • Reply
    רותי
    22/08/2003 at 11:58 am

    ואני בהחלט מקווה שדור וגם את תעברו את זה טוב, תלמדו מהמצב החדש הזה, תגדלו ממנו, תפיקו את המירב.

    יש לי הרגשה חזקה שאני לא יכולה להתעלם ממנה, שאנחנו מנוצלות פה כנשים. לוקחים לנו את הילדים. לא מגייסים אנשים בני 30 שעמדו על דעתם. מגייסים נוער בני 18. באמצע אהבה ראשונה. עם רשיון נהיגה חדש. הנפש עוד רכה, מגלה את עצמה, מתפתחת. ותוך חצי שנה הם יורים ונורים. במקום לעשן ג'וינט על שפת הים בשקיעה חבוק עם בן או בת הזוג שיבחר לעצמו.

    את אומרת: דור מחליט. נתתי לא כל שיכולתי והוא אדם עם דיעות משלו שרוצה לתרום (יש המון דרכים לתרום) וזאת דעתו וזכותו ואני מכבדת אותה.

    אני חושבת שאחת הבעיות הקשות ממנה סובלת החברה הישראלית-יהודית שלנו היא הצבא. לא רק בגלל עוולות הכיבוש. גם בגלל שכל הגנרלים מתאזרחים בסופו של דבר ונהיים מנהלים צבאיים, ראשי ממשלה צבאיים, מאהבים צבאיים, נהגים צבאיים על הכביש. הצבא לא רק מסוכן כי אפשר למות ממנו, הוא בעיקר מסוכן כי ממשיכים לחיות אחריו.

    אז נכון. גם אני מרגישה שדור לא כזה. שגם אם חס וחלילה הוא יחתום על קצונה, הוא עדיין ישאר בן אדם.

    מה שאני רוצה לומר זה: בואו נעשה משהו בקשר לעולם הזה. בואו לא ניתן שיקחו לנו את הבנים. בואו נתייחס לזה כאילו הצבא משול להתמכרות לסמים קשים, או התחברות לכנופיית רחוב אלימה, בואו נלחם בזה עד חורמה. אנחנו לא יכולות לחיות את החיים במושב שעל יד הנהג. מגיע לנו לנהוג ולבחור את הכיוון אליו אנחנו מנווטות. לא רק את הגורל הספיצפי שלנו, אלא את כל ספינת כדור-הארץ הזו.

  • Reply
    אליסיה
    23/08/2003 at 8:31 am

    אני אהיה הראשונה שתשמח להגשים את החלום שלך, כי הוא גם החלום שלי.
    מישהו אמר לי השבוע: את בהחלט צודקת, אם אין חיילים – אין צבא.
    אבל,
    איך עושים את זה. אין לי מושג. עשיתי כמיטב יכולתי. דור לא רוצה להרוג אנשים. הוא אפילו לא רוצה לעשות שמירות וללמוד איך מפעילים נשק.
    אבל הוא הרגיש שהוא לא יכול לחיות בארץ הזו בלי הצבא. שלא יהיה לו עתיד כאן אם הוא לא יעבור את המסלול הזה.
    ואני הרי בחרתי לחיות כאן. זו מדינה שלי. זו המהות שלי.
    אני שואלת את עצמי (ובשבוע האחרון יותר מתמיד) האם באמת זו המדינה שלי.
    הכוחנית, האלימה, הברוטלית.
    המחשבות שלנו הן טיפה בים, רותי. אפילו עבודת אמנות עשיתי על הנושא הזה, לפני לא מעט שנים. פרוייקט שלם.
    אולי תגידי שאני סתם מרימה ידיים, אבל לא רואה דרך אמיתית לשנות משהו.
    ספרי לי על זה.

  • השאר תגובה

    שינוי גודל גופנים
    ניגודיות