ברסלונה, צילומים בגוונים של אפור

                

                                                      La Pedrera

הרובע הגותי

הרובע הגותי

               

                                                        Park Guell

                

                            פרט מתוך השער, כנסייה La Sagrada Familia

               

                                                   רחוב La Diagonal

הנמל, מול בית המכס

פסלים אנושיים, רחוב La Rambla

 

זהו. פרק אחרון על ברסלונה. עד הפעם הבאה …

 

Share

אולי גם זה יעניין אותך

9 תגובות

  • Reply
    פ"ק
    09/08/2003 at 11:56 pm

    מוזר לראות את ברסלונה, הכל כך צבעונית, הכל כך סגנונית בשחור-לבן. אבל שובה לב, אין ספק.

  • Reply
    אלכסנדר
    10/08/2003 at 12:47 am

    הצבע הוא האויב מספר אחד של הגעגועים.

  • Reply
    פ"ק
    10/08/2003 at 1:25 am

    דווקא לא הפסקתי להתגעגע 🙂

  • Reply
    אליסיה
    10/08/2003 at 7:48 am

    צילמתי גם בצבע וגם בשחור לבן, דווקא כדי לראות את ההבדלים, וזכרתי את הצבעוניות והססגוניות מפעמים קודמות שהייתי שם.
    ואלכס – אנא, הסבר ממך. למה הצבע הוא האויב מספר אחד של הגעגועים? נשמע מקסים.
    אבל,
    גם בלי צבע לא מפסיקים להתגעגע, כמו שאמר/פ"ק.

  • Reply
    אלכסנדר
    10/08/2003 at 8:14 am

    שכמסתכלים בתצלום שחור לבן של משהו מוכר, במקרה זה ברסלונה, העיר שאני הכי אוהב בעולם למרות שהייתי שם רק כמה ימים, קל יותר להמשיך להתגעגע מאשר כמסתכלים על תצלום בצעוני. כמובן, זו הגזמה המשפט הזה, "הצבע הוא האויב מספר אחד וכולי…"
    אולי אני בכלל חשבתי להבדל בין סטילס לסרט, ואולי בכלל התכוונתי לאחד מהסרטים היותר ידועים שהתרחשו בבסלונה, הוא "הכל אודות אמא." ממש, אבל ממש, לא אהבתי אותו. זו כפירה, אני יודע, אבל מה אפשר לעשות.

  • Reply
    אליסיה
    10/08/2003 at 10:03 am

    ההשוואה שאתה עושה בין סטילס לסרט וצבע לשחור לבן היא אמנם עניין של תחושה, אבל, יש בה משהו נכון מאוד.
    יכול להיות משהו קצת בנאלי בצילום צבעוני או בסרט, כי זה *כאילו* שיקוף מסויים של המציאות.
    לעומת זאת, שחור לבן (או גוונים של אפור, הרבה יותר נכון) לפעמים יכול להיות אינטרפרטציה של המציאות. משאיר לך מקום לדמיון, להשלים מהזכרון שלך את מה שאתה רואה בצילום.
    ואשתדל לא להתייחס להערה שלך על הכל אודות אמא. זה לא כפירה, אבל מאוד אהבתי את הסרט הזה, כמו כמעט כל הסרטים של אלמודובר.
    כמובן שזה עניין של טעם אישי. הוא פשוט "מדבר אלי"

  • Reply
    רוני
    10/08/2003 at 2:29 pm

    Park Guell והפרט מהשער של לה סגרדה פמיליה מוזמנים להיכנס לפנתיאון התמונות שלך שאני הכי אוהבת.
    בראשונה יש פרספקטיבה מדהימה ובשניה תחושה של אותיות עד אינסוף, זה כמו חלום בשבילי.

  • Reply
    דרור בורשטיין
    10/08/2003 at 4:14 pm

    בפארק גואל לא ברור אם הציפורים הן ציפורים או ציפורי אבן. כמעט הכול שם חצי-חצי, חצי צל חצי אור, כמו בדיוקן שלך שבאתר.

  • Reply
    אליסיה
    10/08/2003 at 4:56 pm

    תודה רוני, נשמה.
    האותיות האלה הן פרט קטן משתי דלתות ענקיות.

    דרור – חצי תמיד משאיר מקום לדמיון.
    שגם לצופה יהיה במה להשתעשע, לא רק לי – הצלמת.

  • השאר תגובה