בוקר

בוקר של חסד קטן. חיוך מתוק מתוך שינה עמוקה. פסים עמוקים על הפנים, שלולית קטנה על הכרית. ישנת טוב? הסדינים הפוכים, ריח חריף של זרע שהתייבש לילה שלם בחדר הסגור. שתית המון לפני שהלכת לישון, את לא ממש זוכרת מה קרה לפני שנכבה האור בתוך הראש שלך וישנת כמו תינוקת בלי דאגות. האוויר כל כך נעים, פתחת חלון וריח של ביצים מטוגנות וטוסטים מהשכנה מגיע אלייך. יש אנשים כאלה, שקמים בבוקר וטוב להם, את אומרת לעצמך. עוד מעט יתפוגגו אדי האלכוהול והראש יתחיל לפעול, ותנסי להדחיק את הכאב הבלתי נסבל. תתחילי לעבוד כמו פועלת בניין: לבנה על לבנה, שהמחיצה תהייה מספיק גבוהה. שתפריד בינך לבין עצמך. אבל הלבנים נופלות מהיד, אחת אחרי השניה מתפוררות על הרצפה והסרט נדחף ומוקרן לך בעקשנות בראש: קפיצת ראש אל המים הסוערים, הנעימים, השקטים. ליטפת את פניה, את ידיה, אחזת בה חזק, שלא תטבע, שתשאר צמודה-צמודה אלייך. מתחת למים לא צריך מילים, לא צריך לנשום. אפשר רק להתחבק חזק-חזק, להיות יחד. ולאהוב. רגע קסום שעוצר את הזמן. רגע כזה שלא קשור לזמן. המים סוערים, המים נעימים. שם אתה והיא. לבד. רק אהבה. את אומרת לעצמך זה רק סרט, תתכופפי, תאספי את השברים מהרצפה וקדימה לעבודה. כמו פועלת בניין. לבנה על לבנה, שהמחיצה תהייה מספיק גבוהה. שתפריד בינך לבין עצמך. שכלום לא יגע בך באמת.

 

                         

 

Share

אולי גם זה יעניין אותך

תגובה 1

  • Reply
    יורם קופרמינץ
    12/06/2003 at 7:05 pm

    ורק עכשיו אני יכול להגיד,
    שהייתי כאן כבר בבוקר.
    ואולי לבנה על לבנה.
    הנה עבר.
    עוד מעט לילה.

  • להגיב על יורם קופרמינץ לבטל