בוגרי ויצו 2009 - אליסיה שחף צלמת אמנית - צילום אישי לנשים - פוטותרפיה

בוגרי ויצו 2009

 

רותי שאמיס – חופשיות

בטקסט שמלווה את עבודתה של רותי שאמס היא כותבת:

"הבית של סבתא שלי מעוצב בהתאם לשורשים אירופיים.

פנטזיה של תקופה מפוארת שבה נשים מעצבות את גורלן

בעבר הייתה דרך אחת להיות אישה ומהות האישה נגזרה עליה מראש

התפתחות החשיבה התיאורטית לבסוף נתנה לגיטימציה להפריך את הטענה הזאת"

ואז היא שואלת:

"אנחנו חופשיות?”

שאלת מקומה של האישה בעולם היא היום שאלה רלוונטית מתמיד: לפני המהפכה הפמינסיטית, לאישה היה מקום ותפקידים ברורים בתוך ביתה. מסלול חייה היה מוגדר וקבוע מראש. ייעודה העיקרי בחיים – להתחתן, להוליד ילדים, לטפל בביתה ובבני משפחתה.

התודעה הפמינסיטית פתחה בפני נשים אפשרויות אחרות מחוץ לבית. לימודים, עבודה, ובעיקר, אפשרות הבחירה. מסלול החיים הנשי כבר אינו קבוע מראש.

הנשים של רותי שאמיס רוקדות, לבושות לבן, שולטות במרחב הביתי.

"אנחנו חופשיות?”, שואלת רותי.

השאלה נותרת פתוחה. האם אנחנו חופשיות יותר בבחירות שלנו לעומת הסבתות שלנו? האם באמת יש לנו חופש בחירה?

ואם כן, למה הנשים מצולמות רק בתוך הבית? למה רק הילדה נראית שמחה באמת?

© רותי שאמיס

© רותי שאמיס

 

מארק יאשאייב

מארק יאשייב מצלם אנשים.

הוא כותב:

"הקו המנחה אותי במפגשים שאני יוצר, הוא שבירה של קווי הזהות והאישיות של המצולם. המבט של המצולם שאי אפשר לא להגיע אליו ולא לנטוש אותו. אני מנסה שהמצולמים שלי יהיו בעלי אופי מושגי ופחות חומרי, יותר רעיון מאשר אירוע"

אני חושבת, שבדומה לעבודה אחרת של מארק, עליה כתבתי לפני כשנה, למארק יש יכולת מופלאה להביא את האדם לתוך הפריים, ליצור אינטימיות בצילום, אינטימיות שמן הסתם היא אינטימיות שהייתה קיימת ברגע הצילום.

וזה לא טריוויאלי, זה לא מובן מאליו. יכולה להיות אינטימיות בין הצלם למצולם. אינטימיות שקשורה לטיב היחסים ביניהם. יכולה להיווצר אינטימיות על הסט, ברגע המפגש שבין הצלם והמצולם.

כל האינטימיות הזו לא בהכרח תבוא לידי ביטוי ברגע האמת, שבו הדימוי מתקבע על סרט הצילום או על כרטיס הזיכרון של המצלמה.

אצל מארק האינטימיות הזו מורגשת. המצולמים פותחים בפניו את נפשם, והוא מעביר את המידע הזה אל הצילום, אל הצופה.

בכלל לא מובן מאליו.

 

 

© מארק יאשייב

 

 

© מארק יאשייב

 

נוגה שטיינר – בית ילדים לילדים מיוחדים

נוגה צילמה ילדים שסובלים מדרגות שונות של נכות, שחיים בבית יתומים באוקראינה.

צילומיה של נוגה מאפשרים לנו הצצה לתוך עולם זר, הן מבחינת המנטליות של הסביבה החיצונית התרבות המזרח אירופאית, והן מבחינת ההיכרות הקרובה של רובנו עם מוסדות מסוג זה.

השילוב העצוב הזה, בין בית יתומים לבין ילדים נכים, קשה כל כך, אינו מותיר את הצופה אדיש בכל דרך שהיא.

כוחו של המבט של נוגה הוא בישירות שלו, בקומפוזיציות הנפלאות, בצבעוניות, בטקסטורות. ובעיקרבעיקר, בכנות שלו. היא לא מנסה לייפות את המציאות. זו המציאות העצובה בה הילדים האלה חיים.

אי אפשר להסיט את המבט ולהתעלם. זה עצוב, זה עלוב, אלה חיים ללא תקווה, ללא שמחה, גם אם הסביבה צבעונית מאוד, גם אם מישהו דאג לשים פרח ורוד על ראש הילדה.

שפת הגוף של הילדים קשה, הם פגועים פיזית אבל בעיקר נפשית. שפת גוף שלא משקרת. שפת גוף של ילדים לא משקרת.

 

© נוגה שטיינר

 

 

© נוגה שטיינר

 

 

בוגרי ויצו 2009 – המחלקה לצילום

 

 

Share

אולי גם זה יעניין אותך

6 תגובות

  • Reply
    רוני
    30/07/2009 at 9:06 am

    ולא לשם???
    עבודות מרתקות. העוצמה של השלישית מאפילה במידה מסוימת על קודמותיה, אבל שלושתם צלמים יוצאים מן הכלל, מרתקים.
    תודה.

  • Reply
    יעל
    30/07/2009 at 9:46 am

    עבודתה של נוגה עוצמתית, ובשילוב המשפט שהוספת, "שפת גוף של ילדים לא משקרת", לא יכלתי שלא להזיל דמעה.

  • Reply
    נטי
    30/07/2009 at 10:31 am

    תודה אליסיה, האתר שלך כל כך מעורר השראה ומשיב את האמון באמנות…

  • Reply
    מיכל
    30/07/2009 at 12:12 pm

    מסכימה לגמרי עם נטי, שכאן מעלי, וגם עם התגובות לעבודה של נגה שטיינר

    העבודה של מארק יאשייב מרתקת מכיוון אחר. התמונה העליונה מבין השתיים – יש בה משהו ממגנט

  • Reply
    kira k
    30/07/2009 at 1:29 pm

    במבט ראשון ואף בשני ושלישי רוב הפרויקטים פשוט נראים אותו הדבר.שטוחים,רדומים וחסרי חיים.
    ולא יעזרו התיאורים המנסים להכניס בהם איזה עומק או משמעות.
    אם הבטן והלב לא מגיבים למראה העיניים שום אותיות לא יעזרו.
    משלושת הפרויקטים המוצגים כאן, מארק ונוגה אכן עשו פרויקט גמר,הפרויקט של רותי נראה כמו הפקת אפנה טובה.

  • Reply
    מיכאל
    02/08/2009 at 11:46 am

    עבודתה של נוגה זה לא עבודה של צלם
    מקצעי.
    זה פשות לחיצה על הקפתור של מצלמה
    הכל מבוסס על רחמנות של אנשים

  • השאר תגובה

    שינוי גודל גופנים
    ניגודיות