אלוף העולם

לפני כמעט 20 שנה החברים הכי טובים שלנו נסעו לשליחות מטעם הסוכנות לארגנטינה, לעיר שהכרתי היטב מהילדות שלי: רוסריו. המשפחה של אמא שלי השתקעה שם כשהיגרה מרוסיה, רובה עברה עם הזמן לבואנוס איירס. דודה אחת נשארה ברוסריו, ושם ביליתי, יחד עם סבתא שלי, הרבה חופשות קייץ.

סוף שנות ה- 80  הייתה תקופה ש(עדיין) שמרנו על קשר באמצעות מכתבים שנשלחו בדואר, שכתבנו עם עט על נייר, הכנסנו למעטפה, הדבקנו בול וחיכינו שבועיים לפחות לתשובה, ערימה של דפים שקופים שסיפרו לנו על החיים שלהם, על הילדים הגדלים ועל הגעגועים.

אחד המכתבים הגיע בתוך חבילה קטנה ובו קלטת של זמר שלא הכרתי – פיטו פאז.

פיטו פאז משתייך לז'אנר של מוזיקאים ארגנטינאים שעושים "רוק נסיונל".

ה"רוק נסיונל", רוק בספרדית, נולד בשנות ה- 60 של המאה הקודמת,  בהשפעת הרוק הבינלאומי, הביטלס והסטונס, מבחינה מוזיקלית. במסרים שבטקסטים שלהם יש הזדהות ומחוייבות עם תפיסות של שלום וחופש אישי, מיני, מחשבתי, פוליטי – רעיונות מהפכניים שלחברה הארגנטינאית היה קשה לקבל.

בתקופה של הדיקטטורה הצבאית הם הושתקו, נעלמו ונרצחו ורבים מהם ברחו מארגנטינה.

חברתי האהובה שמעה את המוזיקה של פיטו, ומייד החליטה שאני צריכה להכיר אותו. כמה היא צדקה.

מאז אני עוקבת אחריו, שומעת את המוזיקה שלו, מקשיבה למילים שלו, רואה הופעות שלו ביו טיוב…

השבוע הוא הגיע לארץ לשתי הופעות. אחת בתל אביב, ביום ההולדת של אותה חברה שהכירה לי אותו, שבינתיים הספיקה לחזור לארץ, לנסוע שוב לכמה שנים מלאות געגועים לשליחות בבואנוס איירס, ולחזור לגור בארץ, ממש מול הבית שלנו.
חשבנו שזו דרך נפלאה לחגוג את היומולדת שלה. הזמנו את הכרטיסים ממש מזמן.

לפני שבוע סדקתי צלע. מעבר לכאב הפיזי, הטרידה אותי המחשבה שלא אוכל להגיע להופעה. או שאגיע (אם יהיה צורך, על אלונקה אני מגיעה לשם, חשבתי) ויכאב לי כל כך שלא אצליח להנות.

הגעתי להופעה, בכלל לא על אלונקה. ואיזה כייף שהצלחתי להגיע. ולהנות.

זו הייתה הופעה מדהימה ומרגשת. רק פיטו והפסנתר. איך אפשר להגיד "רק"? האיש הזה, פסנתרן וירטואז, ממלא בקול שלו, במילים שלו, במוזיקה שלו, בנוכחות שלו, עולם שלם. אלוף העולם.

באחד מרגעי השיא של ההופעה, פיטו עמד במרכז הבמה, וביקש שקט כדי לשיר לנו שיר א-קפלה. והוא שר שיר נפלא שהוא כתב, –  Yo vengo a ofrecer mi corazón –  (אני בא להציע לכם את ליבי), שיר שמדבר על נתינה מוחלטת. ועל תקווה שאסור לאבד, גם כשבמציאות נראה שהכל אבוד.

והקהל הזה, כלומר אנחנו, לרגע היינו רק ארגנטינאים, רק דוברי ספרדית, ללא געגועים וכאבים על הזהות הכפולה שלנו, הקורעת אותנו אפילו שאנחנו שמחים שאנחנו פה, לרגע לא חשבנו על כך, שעד יום מותינו פיסה מחיינו ומעצמנו נשארה שם, כואבת ומתגעגעת, בארץ הרחוקה ההיא.

הקהל הזה, כל כך חם, (ורועש, ומתלהב) , כל כך הרבה רגש היה שם באולם, שרנו ורקנו, ובלי בושה בכינו מהתרגשות.

לא נתנו לו ללכת, ביקשנו עוד ועוד הדרן. והוא חזר. בהדרן האחרון, הוא ביקש להודות על קבלת הפנים החמה, ופיטו שר לנו את gracias a la vida שכתבה ויולטה פארה.


תודה, פיטו (ותודה, ח., שהכרת לי אותו, ולא רק על זה … )

Share

אולי גם זה יעניין אותך

4 תגובות

  • Reply
    דפנה לוי
    06/06/2011 at 4:50 pm

    איך מאייתים אותו בלעז, לטובת החיפושים ביו טיוב?

  • Reply
    ali
    06/06/2011 at 5:20 pm

    fito paez

  • Reply
    יעל ברזילי
    06/06/2011 at 5:55 pm

    איזה פוסט נוגע. הוא ממש נותן מעצמו עד הסוף בשירה, גם בלי להבין את המילים….

    אני לגמרי מבינה את הלב הקרוע, גם לי יש כזה, למרות שנולדתי פה.

  • Reply
    ali
    06/06/2011 at 7:52 pm

    תודה, יעל

  • השאר תגובה