לאחרונה שמעתי הרצאה מפיו של מנהל מוזיאון הצילום בתל חי, אריה שגיא (סאצ'י). בהרצאה, ניסה שגיא להסביר לקהל של צלמים חובבים את ההבדל בין צילום "מקרי" לבין צילום "אמנותי". הוא דיבר על תהליכים, על בנייה של גוף עבודה, על תכנים, אמירה, תוצאה סופית. גם אני מאמינה שזו הדרך הנכונה ליצור גוף עבודה משמעותי, שהתוצאה שלו רחוקה מאוד מ"סתם" צילום יפה נטול קונטקסט תמטי. כמובן שזו אבחנה שתקפה לכל מבע אמנותי באשר הוא, אבל בגלל הקלות והנגישות של המדיה הצילומית – הקלות הבלתי נסבלת של הלחיצה על הכפתור – היא מקבלת תוקף כפול ומכופל.
לרוב, בסוף התהליך הזה העבודה מוצגת באופן כזה או אחר: בגלריה, במוזיאון, בספר אמן.
ואז, מתרחש תהליך אצל הצופה, שלעיתים לא קשור לתהליך של האמן על היצירה.
אינספור פעמים שמעתי את המשפט (ולא מעט פעמים אמרתי אותו בעצמי) : "ברגע שעבודת האמנות יוצאת אל העולם, אין לאמן שליטה עליה, כל הצופה בה יבין אותה ויפרש אותה בהתאם לאישיותו, להסטוריה שלו, לידע שלו". האמנם?
בתערוכה של אורי גרשט, שמוצגת כעת בגלריה נגא מוצגים שני גופי עבודות: Evaders ו- Hide and Seek.
צילומי נוף עוצרי נשימה. גדולים מאוד, מרשימים מאוד. מצולמים ומודפסים נפלא. חלקם על סף המופשט. נופים חלומיים, עמומים, שקטים, מושלמים ביופיים. אין בצילומים האלה ולו רמז שקושר אותם למציאות "מוחשית" כלשהי, למיקום שלהם בכדור הארץ. יכולים להיות בכל מקום. בכל נקודה אקראית.
© אורי גרשט
עמדתי מול כל אחד מהצילומים, מוקסמת. לא הייתי צריכה לפשפש יותר מדי בזיכרון הויזואלי שלי כדי לעלות ציורים של קספר דוד פרידריך. אני אוהבת הקשרים לתולדות האמנות בעבודות עכשוויות.
וההקשר הזה בהחלט הולם את הצילומים של גרשט. גם בגלל הנופים העצומים, בהם הנוכחות של האדם כמעט ולא נוכחת, וכשהיא כבר קיימת היא נבלעת בתוך העוצמה האדירה של הנוף. גם בגלל המופשט, שמעורר דיון רחב יותר לקשר שבין צילום לציור. צילום לוכד פיסת מציאות, וככזה, אחת השאלות שעולות כשמביטים בצילום היא – היכן צולם?. לעומתו, הציור נתפס כיציר דימיונו של הצייר (גם כאשר הוא משקף מקום "אמיתי") לכן זו לא שאלה רלבנטית לגבי ציור.
© Caspar David Friedrich, Monk by the Sea, 1809, Oil on canvas, 110 x 172 cm, Nationalgalerie, Berlin
אחר כך קראתי את הטקסט שמלווה את התערוכה. והבנתי שהמיקום הגיאוגרפי אכן חשוב במקרה של העבודה של גרשט.
הסידרה Hide and Seek צולמה בגבול פולין ובלרוס, שם חיפש גרשט מקומות ששימשו במהלך מלחמת העולם השניה מפלט לקהילות הפרטיזנים. כיוון שכך, אלה מקומות שלא מסומנים על המפה – נעדרים. בסידרה זו גם צילומים מיערות סוביבור, במקום בו היה מחנה השמדה. עקבותיו של המקום טושטשו עם סיום המלחמה. שוב, מקום לא מסומן, נעדר, מוחבא.
הסידרה Evaders צולמה בהרי הפירינאים על גבול צרפת וספרד, על שביל ליסטר. זהו שביל נסתר מהעין, ששימש כנתיב לנמלטים פוליטיים ודתיים. הפילוסוף וולטר בנימין ניסה להימלט בדרך הזו, אך נתפס על ידי פקידי גבול ספרדים והתאבד.
לא הייתי יכולה להבין את ההקשר ההסטורי והגיאוגרפי לולא הטקסט שמלווה את התערוכה. במקרה הזה, אני רואה בטקסט הזה חלק אינהרנטי של גוף העבודה של אורי גרשט, גם אם הוא לא נכתב על ידו.
התערוכה מוצגת עד ה- 4.6.2010
אליסיה שחף
פורסם ב- viewfinder
No Comments