|
|||||||||||
"בן אדם יכול לשנות הכל בחייו: את הפנים שלו, את הבית, את המשפחה, את החברה, את הדת, את האלוהים שלו, אבל יש דבר אחד שהוא לא יכול לשנות: את התשוקה שלו" כך מסביר פבלו לבנחמין, באחת הסצינות הנפלאות בסרט "הסוד שבעיניים". מתחת לפני השטח, בתוך העלילה הסבוכה של הסרט, כל אחת מהדמויות מונעת על ידי התשוקה שלה: התשוקה לאלכוהול, התשוקה לאמת, התשוקה לכדורגל, התשוקה לאישה, התשוקה לכוח, התשוקה לכתיבה, התשוקה לאהבה. חשבתי, כמה מעניין יכול להיות לדעת מהי התשוקה של כל אחת מהנשים שאני מכירה. ולמה לא, גם של אלה שאני לא מכירה. ואז לצלם אותה. צילום של אישה והתשוקה שלה. כמה מרתק יכול להיות להגדיר, קודם כל לעצמך, מהי אותה אש שמניעה אותך ואז – להפוך אותה לדימוי, לנוכחות ממשית. צילום שילווה אותך, שיזכיר לך את האש הזו, אם נסיבות החיים ישכיחו אותה ממך. |
solo la sed (only this thirst)
sólo la sed Arbol de Diana, Alejandra Pizarnik |
רַק הַצָּמָא
השתיקה אף לא פגישה אחת הישמר מפני אהובי הישמר מן השתקנית במדבר מן הנוסעת וכוס ריקה בידה ומצל צלה ... מתוך עץ היקיצה, אלחנדרה פיסרניק. תרגום: טל ניצן
|
הצבע הטהור, שצורתו איננה משקפת "מציאות" כלשהי, הוא הצבע שמעניין אותי בסידרה הזו.
הקשר בין הציור לצילום, בצורתו הראשונית ביותר, המופשטת ביותר.
שכן צילום הוא קודם כל בחירה של מציאות. והמציאות שבחרתי כאן לצלם היא מציאות נטולת "נושא", נטולת צורה מוכרת או מוגדרת.
זוהי מציאות שבה הצבע והצורה באים לידי ביטוי.
בדיקה ולמידה של צבע.
לכולנו יש סודות
סודות אפלים, סודות נשכחים, סודות שמחים
סודות של חברים, שרק הטובים שבהם מכירים אותם.
סודות של עצמנו, שהם רק ביננו לבין עצמנו
כמו לונה פארק של חוויות, פנטזיות, חלומות, הם מופיעים לפנינו
the accent of the soul / המבטא של הנפש
המבטא הוא הנפש של השפה
שמעתי את המשפט הזה מפיו של דוד פרלוב, בסרט שהוקרן בטלויזיה לאחר מותו.
בסרט פרלוב חוזר לארץ מולדתו, ברזיל.
לאחר שהות של מספר ימים שם, המבט המתנגן "נדבק" אליו (או חוזר אליו) גם כשהוא מדבר עברית.
המשפט הזה (שכתב אותו ז'אן ז'אק רוסו לפני שפרלוב נולד) חדר בבת אחת את כל ההגנות של השריון שלי, הותיר אותי עם עור הפוך, העלה את כל געגועיי לשפה, למקום הולדתי, לתרבות שבה גדלתי, למקום אחר. לעובדת היותי מהגרת, נודדת, חצויה בין שתי יבשות, בין שתי אהבות, שלא יכולות להתקיים במציאות אחת עם השניה.
ניסיתי למצוא נוף משותף, את הנוף הלא ברור, הלא מוגדר, שאיננו ששייך למקום מסוים. מקום כזה שיהווה עבור מהגרים, נודדים, חצויים, שחיים פיזית במקום אחד אך מכילים בתוכם חלק מתרבות אחרת, משפה אחרת.
[אליסיה שחף]
הצילומים של אליסיה שחף מוציאים את הצופה לגלות מסוג שונה.
הפער התרבותי, הלשוני והמנטלי איננו בא לידי ביטוי בצורה ישירה ואת מקומו תופס חיפוש אחר זהות מקומית דרך הנוף. דווקא הניסיון לתפוס נוף כללי חף מהתערבות אנושית מבליט בצילומים מסוימים את אותה התערבות, לעיתים ישראלית קונקרטית עד כדי כך שכישראלים קשה לנו להבחין בה. בחלק מהצילומים הדבר בא לידי ביטוי באובייקטים מוחשיים, כמו ספינה או מצנח, ולעיתים באור הישראלי הייחודי שמסמא את עיניהם של צלמים זרים ומקומיים רבים.
ניכר שכל הצילומים מתווכים לא רק על ידי המצלמה. תמיד יש מיסוך החוצץ בין הנוף המצולם לצלם ובין שניהם לצופה. דוגמה לכך היא צילומים שצולמו תוך כדי נסיעה- הנוף לא נחווה באופן ישיר, הצלמת לא הגיעה למחוז חפצה והיא אינה מוצאת מנוחה וממשיכה לתור. הנוף מטושטש, הצלם זר במידה מסוימת לנוף. חלק מהצילומים מתכתבים יותר עם המדיום הציורי מאשר עם הצילום, הציור פחות מחייב, כביכול גמיש יותר לפרשנות אישית.
יוצאת דופן בהקשר זה היא תמונת הירח שמצולמת במבט ישיר ולא מתווך, ומהווה נקודת עגינה
של המסע- אולי רצון לברוח אל הירח הפיזי המסמל את הנשגב המטאפיזי, ואולי מציאת נוף משותף, לא מקומי, נוף שטבוע בעומק נשמותיהם של כל האנשים על פני האדמה.
מה שעולה בסופו של דבר מתוך המסע האישי של אליסיה שחף, מאותו חיפוש אחר זהות, אחר בית- הוא אותו מסע אוניברסלי שמשותף לכולנו כבני אדם, אורחים - תיירים, זמניים על אדמה זו. חיפוש המעלה את השאלה – מהו אם כן הבית שלנו, האם זוהי הארץ הפיזית בה אנו חיים, אולי המדינה? האם באמת המקום בו נולדנו הוא הבית? כדי להבין מהו ביתנו האמיתי עלינו לגלות מי אנחנו, זהו אינו חיפוש של אדם אחד, של מהגר בארץ זרה לו, זהו חיפוש של כל אדם בתוך העולם בו הוא מתארח לזמן קצר וחולף.
אוצרת: נירית ארבלי
מרכז בהיר, אוגוסט 2003
alguien que anda por ahi / מישהו מסתובב שם
בכל בית בו אנחנו גרים שוכנות ישויות אפלות שיצרנו
בבית שלי גרים יחד איתי כל דיירי הנפש שלי.
אנשים אהובים, שנואים, חיים ומתים.
הם מסתובבים בתוך ארונות הבגדים שלי, טועמים
מהאוכל שלי, מתיישבים על הספות שלי
ונשכבים מדי פעם על המיטה שלי.
בכל בית, ישנו נמר שמסתובב ללא נחמה.
מצותת - קמרה אובסקורה, אוגוסט 2003
? Is anybody there / יש שם מישהו ?
המציאות היא לא אחת.
לכל היפוכו.
לכל יש צל, אפילו לעולם, גם אם לא ניתן לראות אותו
לחלקיק שניה משתקף בגופים אחרים בחלל.
צל המציאות כל כך זר ומוזר, שנראה כאילו נברא
כתוצאה מהמגע עם המציאות עצמה.
עבודותיה של אליסיה שחף עשויות תצלומי סטילס רודפים, המשתמשים בקצוות החוטים של זיכרונות ילדות לרקימתן של מחוות סימבוליות-פואטיות עדינות.
משחקי ילדות ממוסגרים ומצולמים ממרחק, כתם דיו מתפשט על נייר לבן, שמה העברי הכפוי "עליזה" מאוית כבשפת סימנים באצבעות בוגרות.
"ביחס שלי להגירה" היא אומרת "אין שום דבר שגרתי או "מקובל". אין בי קורבנות וכעס, אין בי אידיאלים ציוניים מרגשים ועמוקים, אלא התבוננות פשוטה בילדה שהייתי פעם, שהייתה לאישה שעדיין יודעת לשחק - בשתי שפות"....
לאה אביר ואורית בולגרו
"משנה מקום", תערוכה קבוצתית
מוזיאון לאמנות בת ים, דצמבר 2007
סידרה שהיא תוצאה של תהליך עבודה ממושך בתקופה של כשלוש שנים.
ראשית התהליך - צילומי פורטרטים ישירים, לא מתחנפים ומציאותיים מאוד של קבוצת נערים שעומדת להתגייס לצבא.
ההמשך - שינויים דרמטיים בזהות העצמית, המינית, לנוכח השרות הצבאי.
ההתבגרות הברוטלית, המתרחשת כמעט בין רגע: המעבר מבית הספר, מהבית של אמא-אבא אל המסגרות הנוקשות, המנוכרות, ההופכות את האינדיבידואל לנחלת הכלל, לעוד אחד מהעדר.
המטמורפוזה היא כמעט מוחלטת: הילד המפונק של אמא נדרש להיות קשוח, חזק, מסוגל להביט למוות בעיניים, לבצע פקודות, שלעיתים הן מנוגדות לחלוטין לתפיסת העולם שלו, להגן על עצמו ועל חבריו תוך נאמנות מוחלטת לדגל.
העבודה הודפסה על בדי קנבס גדולים.
העור הוא זה שמפריד בין אויר העולם לבין הפנימיות שלנו.
אני מנסה לחדור את העור, באמצעות העור עצמו.
אני רוצה לדבר על גוף האישה, מבלי לחפש את הפגמים שבו, שלא מנסה להשתנות, שמתבגר בלי פח, גוף של אישה שבתוכו מוח אישה שנהנית מהגוף הזה. שמביטה על עצמה במראה ולא מחפשת את הטעויות, אלא את המקומות האסטטיים, היפים, הנעימים, המגרים, החידתיים.
לפעמים אישה מתגלה
לפעמים היא מסתירה חלק ורומזת על חלק אחר
לפעמים התחושה מתפרצת אצלה והיא נועזת
ופורצת החוצה
אני רוצה להעביר באמצעות הגוף, העור, את התחושה שמסתתרת מתחת. מתחת לפני העור. לא עמוק בפנים. ממש השכבה הראשונה שמתחת לעור
השכבה הגלויה – היא זו החשופה תמיד החוצה לאוויר. למגע. לבגד. לחומרים.
החושניות, התשוקה, מתרחשות ממש מתחת לשכבה זו של העור
ההתמקדות היא בבשר, בתשוקות, בחלומות, בניסיון להביט מקרוב בכל פיסת עור, בריגוש, בהתבגרות, בקבלת הגוף המשתנה, הלא מושלם, אך חי, פועם, מרגיש, מתרגש
מהי הנשיות, איך אישה מגדירה את עצמה כאישה?
דרך המבט הגברי?
דרך התפקידים שלה?
מסע אל תוך עולם הנשיות, אל תוך העצמי הכי פנימי. חיפוש אחר היופי, בניסיון להתמודד מקרוב, מבפנים, עם התבגרות הגוף. לא בגידת הגוף. התבגרות. בשלות. קבלה. מעבר לצווי האופנה, מעבר לסטריאוטיפיים.
לא קולב
אישה
לקראת ראש השנה 2005 הציעה לי עורכת מוסף "נשים" של מעריב לעשות טור שבועי מצולם, בנושא שאני אבחר.
בשיחת סיעור המוחות שניהלנו עלה רעיון לעשות טור בשם "הישראליות".
מצד אחד- סוג של מחווה לעבודתו המשובחת "הישראלים" של מיכה קירשנר, שהיה מורה מאוד משמעותי בשבילי בקמרה.
מצד שני, הזדמנות טובה לעשות עבודה דוקומנטרית שמזמן רציתי לעשות, בחסות הגב החזק של העיתון.
הנשים בעולם המערבי עברו תהליך מאוד מורכב מתפקידן ה"מסורתי" בגידול הילדים וניהול הבית בדרכן "החוצה", אל חיפוש תפקידים כלכליים, חברתיים, בניסיון לעשות משהו משמעותי ומספק יותר עם היכולות האינטלקטואליות, הנפשיות, הפיזיות שלהן.
לרוב, נשים בוחרות את הדרך שלהן "מחוץ" למרחב הביתי לצד וביחד התפקידים המסורתיים המזוהים עם נשים.
מה שקורה בפועל, הוא שנשים מלהטטות בין החוץ לפנים, בין טיפוח קריירה מקצועית לבין גידול ילדים ובן זוג. מצד שני, נשים בוחרות דרכים שונות מהדרכים ה"מסורתיות" לחיות את החיים שלהן: הן מחליטות לא ללדת ילדים, הן מחליטות לחיות ללא בן או בת זוג קבוע, הן בוחרות בנשים כבנות זוג לחיים, הן מתגרשות.
נראה לי, שהמצב של ה"ישראליות" מורכב בהרבה אופנים יותר מזה של נשים אחרות בעולם המערבי: הציווי של "פרו ורבו", הן הדתי והן הלאומי הוא חזק ומשפיע יותר בארץ מאשר ארצות אחרות. ישראל עדיין מדינה צעירה, שבמידה רבה נלחמת על חייה וכל אזרח (או חייל) נוסף הוא חשוב ומשפיע (נושא לדיון בפני עצמו, אבל לא אכנס לזה כרגע). ההשפעה של הדת על חיי היומיום מבחינה פוליטית ולאומית חזקה במיוחד במדינה שלנו, בראש ובראשונה עקב הגדרתה של המדינה כמדינה "יהודית".
עניין ומעניין אותי לבחון קודם כל איך נשים רואות את עצמן: איך הן מגדירות עצמן, איך הן מרגישות עם הזהות הנשית שלהן, עם הדרישות החברתיות למלא את התפקידים ה"מסורתיים הנשיים" (ה"טבעיים"), עם ההחלטות והבחירות שלהן. מהי המהות שלהן, מה מדגיר אותן את עצמן בפני עצמן ובפני החברה.
במשך שנה שלמה חיפשתי ומצאתי נשים שונות, ממקומות שונים בארץ, מרקעים סוציו – אקונומיים שונים, בעלות מקצועות מגוונים מאוד.
המדור שלי התפרסם פעם בשבוע, כך שיצא לי לפגוש ולצלם מעל ٥٠ נשים. צעירות, מבוגרות, נשואות, רווקות.
בחרתי לצלם כל אחת ואחת מהן כשהן עסוקות בעבודה שלהן, בקריירה שלהן, בעיסוק שלהן, בתחביב שלהן.
שוחחתי הרבה עם כל אחת מהנשים, רשמתי הרבה מאוד פרטים עליהן, פרטים שידעתי שלא יתפרסמו בעיתון, מתוך מחשבה שהפרוייקט הזה ימשיך להתפתח גם אחרי שהטור הזה יירד.
עקרון העונג / pleasure principle
עקרון ההנאה והכאב (או עקרון העונג) הוא עקרון שטבע זיגמונד פרויד בפסיכואנליזה שלו.
עקרון העונג פירושו תשוקה להגיע להנאה מקסימלית ולכאב מינימלי. לפעולה לפי עקרון העונג
אחראי האיד, שהוא חלק מהלא-מודע שבנפש. ההנאה שמדבר עליה פרויד היא הנאה ביולוגית-
גופנית, ובעיקר הוא הדגיש את ההנאה המינית. קיים קשר הדוק בין עקרון העונג עפ"י פרויד לבין
ה"רצון לקבל תענוג" המוכר מחכמת הקבלה.
אני מתעניינת בתנועה. אני חושבת, שבהקפאת התנועה לא אשיג את האפקט שאני רוצה: התחושה של התנועה, המקומות השונים בהם הגוף נע בחלל, הרגעים האלה שהגוף ביצע את התנועות הוירטואוזיות שלו, הרגעים האלה בהם הגוף שרטט את הקווים המיוחדים שלו כשהוא זז.
העכשיו הוא זמן שבעצם לא קיים. המצלמה מנסה לתפוס את הזמן הזה, כי זה הזמן שהכי פחות מפחיד את האדם: האתמול כבר נמחק, המחר – מי יודע מה יקרה לו.
אבל העכשיו הזה הוא שקר, וכך הרגע הקפוא של הצילום החד. בצילום בתנועה אפשר לראות את כל המרכיבים של התנועה, של הנשימה, של האור שנע, של הצבעים שמשתנים, של הגוף שמותיר עקבות בחלל.
סרט מדמה את תנועת העין שלנו. צילום סטילס מטבעו מקפיא את התנועה. לא רוצה להכנע לתכתיב הטכנולוגי הזה.
מצד שני, אני לא באמת רוצה לצלם וידיאו. צילום נע הוא רצף של צילומי סטילס, שאני בוחרת מראש איך לצלם ומחברת אותם במחשב.
האור הלבן, המסמא, הוא מאפיין שלנו, של הארץ הזו שלנו.
צלמים נמנעים בדרך כלל מלהתעמת איתו כאשר מצלמים מחוץ לסטודיו, בתנאי אור של "החוץ". ולא כל כך משנה באיזו נקודה בארץ נמצאים, האור הוא חסר רחמים, מכה בעין, מכה בסרט, מכה במצולמים.
בסידרה זו בחרתי לחפש את האור הלבן, לבדוק לאן האסטטיקה של האור המסנוור יכולה לקחת אותי.
Todo hace el amor con el silencio.
Me habían prometido un silencio como un fuego, una casa de silencio.
De pronto el templo es un circo y la luz un tambor.
Alejandra Pizarnik
देश deza: place, region, area, country
Déjà vu (pronounced /ˈdeɪʒɑː ˈvuː/ French
"already seen"; also called paramnesia, from Greek παρα "para," "near, against, contrary to" + μνήμη "mnēmē," "memory") or promnesia, is the experience of feeling sure that one has witnessed or experienced a new situation previously (an individual feels as though an event has already happened or has happened in the recent past), although the exact circumstances of the previous encounter are uncertain.
paramnesia
(Psychiatry) a disorder of the memory or the faculty of recognition in which dreams may be confused with reality
around the world / מסביב לעולם
| [cuba] |
| [berlin] |
| [paris] |