קטגוריה

בלוג

חגיגה של צמיחה והתחדשות, פרוייקט טו בשבט בתמונות ומילים בסלונה: קרן מירב

קלאק. קלאק. אנחנו יושבות יחד על הרצפה. משוחחות כמו קרובות ולא כאילו נפגשנו לפני עשרים דקות בפעם הראשונה. “הזרועות שלי לא מוגזמות?” אני שואלת, אליסיה עונה לי במבט. לא שופט, לא מנחם, לא מבטל. מבט של שקט ויציבות. האמת היא שלא אכפת לי אם הזרועות שלי תהיינה מוגזמות בעיני מישהו. קלאק. “תהני” היא אומרת. “התמונות הן בשבילך”. אני מתרככת אפילו עוד קצת מול השקט והטבעיות של אליסיה. ואני נהנית. מתחדשת בתחושה שהקלאק לא מאיים עלי. נעים נעים לי. כל הפוסט…

להמשך קריאה →

חגיגה של צמיחה והתחדשות, פרוייקט טו בשבט בתמונות ומילים בסלונה: עינת רז

היא עמדה שם עם המצלמה, חייכה אלי, עיניה הטובות הביטו בי ברוך ואמרה, “קדימה, תראי לעולם מי את, אל תפחדי”, ובאחת, פרשתי את ידיי לצדדים, שפתי התרוממו מעצמם לחיוך ואז לצחוק גדול, “קדימה, צלמי” אמרתי לה  ”צלמי את מי שאני היום. צלמי את מה שאני עוברת. את “עכשיו”. אותי החדשה, את הצמיחה המחודשת שלי”. כל הפוסט של עינת רז בסלונה…

להמשך קריאה →

חגיגה של צמיחה והתחדשות, פרוייקט טו בשבט בתמונות ומילים בסלונה: שרון מרק

״פרפרים זה מעולה״ אמרה אליסיה. אז איך מתכוננים לחוויה שאף פעם לא עברת, לחוויה שאינה נשארת בגדר האישי ואמורה להעצים אותך, לרגש אותך, לחשוף אותך? המון התלבטויות ומחקר מקדים ומדוקדק (טוב נו…אחרי מיליון שנים של כתיבת דוקטורט אני חייה את חיי על-פי שאלות-שיטות-מסקנות) התייעצתי עם אליסיה. בתשובתה הכל התבהר. כי כזו היא, אליסיה בארץ הפלאות, וזו היתה תשובתה: ״אני ממליצה לחשוב על מה את רוצה לקבל מהסשן הזה, קודם כל לעצמך. מה היית רוצה שיקרה, איך היית רוצה להיראות ומה…

להמשך קריאה →

בקצב הסלסה

בכל פעם שאני מצלמת אישה, ואני רואה/שומעת/חשה את חוסר הנוחות שלה עם הגוף שלה, אני נזכרת בנשים הקובניות. מאז שביקרתי בקובה, לפני כמה שנים, אני שואלת את עצמי, האם היחס שלהן כלפי עצמן הוא תוצאה של חינוך המהפכה הקובנית ? כי הרי יש כל כך הרבה דוגמאות לאינטרפרטציות קשות של הקומוניזם, ודווקא בתפיסה של הגוף הצליח להם ? אהבתי את הנשים הקובניות. הן לא יפות במיוחד, לא ממש אהבתי את סגנון הלבוש שלהן, שהוא צבעוני, הדוק מאוד, קצר מאוד, חשוף…

להמשך קריאה →

מתנות לעצמה

עבר יותר מחודש מאז המייל הראשון עד שקבענו סשן צילום. זה מין עניין כזה, הרי לצילומים האלה אין ממש "תכלית". לא בדיוק "צריך" אותם. (כלומר, כן). ובנוסף, אני מציעה צילום פשוט, נקי, כששואלות אותי אם יש לי אביזרים או אם אני עובדת עם מאפרת, אני עונה שלא, שהסשן הזה עוסק בך, שבמשך שעתיים (בלי סטופר…) היא מרכז הבמה, מרכז העולם. רק האישה. כמו שהיא, כמו שהיא בוחרת להביא את עצמה ברגע המסויים הזה. אני יודעת שזה לא מתאים לכל אחת.…

להמשך קריאה →

כלי קיבול

אישה צעירה, כבר לא ילדה, יפה בכל מובן המילה, הגיעה אליי לצילומים בסטודיו. שפת הגוף שלה קלילה, נעה בחושניות חתולית כמעט. התיישבנו לשוחח, כמו שאני נוהגת לעשות תמיד. לפני שאני מוציאה את המצלמה מהתיק. ואז היא סיפרה לי, שהיא נשואה כבר 10 שנים, יש לה שני ילדים, בני 10 ו- 7, היא אוהבת את החיים שלה, את בנזוגה וילדיה. עובדת בחברת פרסום והיא סטודנטית שנה שניה בבית ספר לאמנות. לרגע הרגשתי כאילו אני מביטה בעצמי במראה, לפני כך וכך שנים.…

להמשך קריאה →

הכוהנת הגדולה

מיכל היא אש. אש וחושך. היא נשיות, היא מיניות. היא אישה שבוחרת את הדרך שלה. מדייקת אותה. דיברנו המון בסשן הזה. לפני, במהלך ואחרי הצילומים. על אפשרויות. על דרכים. על הפכים. על הרך והקשה. על הטבעי והמשחק. אני תמיד אומרת – הבמה שלך, עשי בה מה שאת רוצה. רק מה שאת רוצה. מיכל בלעה את הבמה. היא התפשטה, והתלבשה. היא הייתה ילדונת, ונחשית, ועקרת בית. היא הסתירה וחשפה. אחרי שהיא הלכה עמד בחדר הריח שלה, של האישה, והחיה, והעשן. שעות רבות…

להמשך קריאה →

תהיי נחמדה לעצמך

רגע אחד את מתבוננת בעצמך, מבט פנימי, מבט חיצוני. ומבינה שעבר זמן מה מאז שפגשת את עצמך. שהקדשת לעצמך קצת תשומת לב. לא לילדים, לא לעבודה, לא לבית, לא לזוגיות ולא להורים או חברים. רק לעצמך. קולטת עד כמה הזנחת את עצמך. יש סדר עדיפויות. אני יודעת. היה חופש גדול ואז הכנות לחזרה לשיגרה. ועוד מעט, ממש עוד מעט, שוב חגים. וההכנות לחגים. אולי את מארחת. אולי את מתארחת. אולי לא זה ולא זה. וכל יום את אומרת לעצמך, מחר…

להמשך קריאה →

תמונות אישה

רציתי לכתוב כמה מילים על מפגש הצילום עם לאה. ואז ראיתי שהיא העלתה פוסט לדף הפייסבוק שלה, עם מספר צילומים, לכל צילום הצמידה טקסט קצר. זה היה כל כך מרגש לראות את זה. היא כתבה משפטים שאני אמרתי לה במהלך הצילומים ליד מחשבות שעלו לה מול הצילום שנבחר. הכל כל כך מדוייק ויפה. המילים, הבחירות של הצילומים. מרגש כל כך. תודה, לאה, יום הולדת יפה שיהיה לך…

להמשך קריאה →

שני, הרקדנית

כשהייתי ילדה חלמתי להיות רקדנית. ההורים שלי לא ממש הבינו (או אולי לא רצו להבין) שיש בי את התשוקה הזו. לא אמרתי, אז זה לא קרה. שני הנושאים שמרתקים אותי במיוחד מאז שהתחלתי לצלם הם גוף ותנועה. ביחד ולחוד. אני מתבוננת על גוף בתנועה. וגם מצלמת. שנים רבות צילמתי רקדנים מקצועיים, כאלה ששולטים בכל איבר בגוף שלהם. עד שאני בעצמי התחלתי לרקוד. ריקוד חופשי, כזה שבא מהלב, מהבטן. ואז החלטתי שאני רוצה לצלם את האנשים האלה, שכמוני, חשים את פעימות הגוף, שמוזיקה נכנסת…

להמשך קריאה →