קטגוריה

אישי

In אישי

הזמנה לתערוכת "גיבורות", בפעם האחרונה, ושחרור מסוד, גם

ביום רביעי הקרוב, ה- 22 לנובמבר 2017, אתלה את תערוכת גיבורות בפעם האחרונה, באודיטוריום ספיר בכפר סבא. הרבה מאוד עבר מאז הפעם הראשונה שהצגתי את גיבורות על גבי שני מסכים באותו מקום, גם החלל הפיזי השתנה, גם היחס לפגיעה מינית השתנה. תערוכת גיבורות הייתה בין הראשונות שהציתה את האש, שהפכה בחודשים האחרונים לשריפה גדולה. אנחנו צעקנו "אנחנו לא אשמות" "אנחנו לא נשתוק ואף אחד לא ישתיק אותנו". יש עוד עבודה רבה לפנינו, קשה לשנות תפיסה חברתית שמושרשת עמוק בתודעה. אני…

להמשך קריאה →

In אישי

גמאני

בעשור האחרון צילמתי שתי תערוכות מקיפות בנושא של פגיעה מינית. "גיבורות" הציגה את דיוקנאותיהן של 25 נשים נפגעות תקיפה מינית ועלתה לראשונה בשנת 2012, בתקופה שבה היה מקובל עדיין שנפגעות צריכות להסתיר את פניהן. "נראים" היא סידרת דיוקנאות של 19 גברים נפגעי תקיפה מינית שעלתה בשנת 2016. יש לי איזה חוב קטן – קודם כל לעצמי, אבל גם ובעיקר לגיבורות ולנראים, ולכל הנשים והגברים ששותפות ושותפים לצונאמי, למהפכה שמתרחשת מול העיניים שלנו, בזמן אמיתי. שינויים עמוקים בתפיסה חברתית, לגבי מה…

להמשך קריאה →

In אישי

מעגלים

לפני 9 שנים, בראשון למאי בצהריים כיביתי את הנייד. זה היה כשבועיים אחרי פסח. תקופה מורכבת רגשית, מתישה. ניסיתי לנוח, להתנתק מעט מהעולם. כשהתעוררתי הייתה הודעה קולית מדוד שלי, שבישר לי שאמא נפטרה. היא הייתה אישה לא בריאה בנפשה, אבל המצב הגופני שלה היה סביר. ובאוקטובר הקודם רק חגגנו לה 70. היו לנו כרטיסים מוזמנים לשבוע בברסלונה: התקיים שם בפעם השלישית אירוע של אמנות דיגיטלית מגניב שממש ציפיתי להגיע אליו סופסוף. מאוד התלבטנו, האם לנסוע לפני תום השבעה, או לבטל.…

להמשך קריאה →

In אישי

nunca mas

העולם סוגר עליי בפברואר. זה לא דכאון חורף. החורף חביב עליי, מאוד. זה הימים האלה, שבועיים לפני שהוא מת. היו לילות של שינה טרופה, מסוייטת. כאילו הגוף שלי כבר ידע משהו שהמוח שלי סירב לקבל: הוא עוזב אותי. הוא ויתר. לא יהיה לי אותו יותר. אף פעם. אף פעם. nunca mas. כל כך הרבה שנים. חיים שלמים בלי אבא. הוא לא היה ברגעים הקטנים, ביומיום שלי, ולא ברגעים המשמעותיים, הגדולים. לא מכיר את המשפחה המופלאה האהובה שלי. זו שאוהבת אותי גם…

להמשך קריאה →

In אישי

שנה טובה

כשהייתי ילדה, לסבא שלי היה בית דפוס. ביליתי שעות רבות איתו, עוקבת אחרי האצבעות השמנמנות שלו מסדרות את האותיות, אחת אחת על פלטות מתכת, מסתחררת מהריחות, מהרעש המחריש של המכונות. ובסוף התהליך – הקסם הזה: האותיות הפכו למילים, לשמות של אנשים, ציורים עדינים. הוא הדפיס כרטיסי ביקור, והזמנות לחתונות, וכרטיסי ברכה. אני הייתי הילדה היחידה בגן שהזמינה את החברים למסיבת היומולדת עם כרטיס מעוצב עם השם שלי, ועם ציור שאני בחרתי. מין שמחות גדולות כאלה לילדה קטנה וביישנית. סבא שלי,…

להמשך קריאה →

In אישי

דרך דמעה שקופה

כל יום אני שואלת את עצמי, אם אלה החיים שאני רוצה לחיות. עם האנשים שאני חיה, עם הדברים שאני עושה, עם המקצוע שבחרתי, עם התשוקות שבחרו אותי. כל יום אני בוחרת מחדש, אני לא מתייחסת לדבר – גדול או זניח – כמובן מאליו. לא תמיד קל להיות אמנית. לחיות עם עור הפוך, משמעו להיות חשופה, ופגיעה, אבל גם להרגיש, לראות, להריח, לשמוע,להיות מחוברת. לפחות פעם אחת ביום אני מפנטזת על עבודה 9-5 בסניף הדואר הקרוב לביתי. בסופשבוע הזה שמחתי במיוחד…

להמשך קריאה →

In אישי

chiche

אומרים שהזמן מרפא פצעים. אז אומרים. כתבתי את הטקסט הזה לפני 12 שנה (פברואר) היום ספרתי 38 שנה. חיים שלמים בלי אבא. כלום לא השתנה. *** עשרים וארבע שנים עברו ואף לא דקה, זה לא רחוק כל כך. לקחת איתך פיסת חיים, נשארת לגור בתוך העור. הרופא אמר שצריך ללכת. שבוע אחרי שהשתחררת מהבית חולים כל כך פחדת להיות כמו אבא שלך, שיצאת לרחוב והלכת. היה קר בחוץ ואתה ספון בתוך צווארון המעיל החום שלך אמרת קילומטר יהיה נחמד. שעתיים…

להמשך קריאה →

In אישי

זעם חגיגי

תקראו לי שמאלנית. עשרים חבילות של פיתות, 4 קופסאות קורנפלקס, אינספור ערימות של לחם. באיזשהו רגע הפסקתי לספור. וזה רק בסיבוב ממש קצר, בשכונה שלי. לא שכונת פאר, גם לא שכונת עוני. אנשים לא גומרים את החודש, ילדים הולכים לבית הספר רעבים, משפחות שלמות ישנות באוהלים ברחוב, ניצולי שואה חיים בעוני מחפיר. ואנשים, בשם השם או אגדה אורבנית כלשהי שורפים, משמידים וזורקים לפח כמויות של אוכל. כי הוא טמא, חמץ, או איך שתקראו לו. תקראו לי כופרת. למה אסור לי…

להמשך קריאה →