פורטרט ציבורי

כשתכננו את הטיול שלנו לנפולי (קצר, קצר מדי) עלתה בי מחשבה, מה אני רוצה לצלם שם, כי בטיולים אני צמודה למצלמה, מה שלא קורה ביומיום. ואם אני כבר סוחבת את המשקל של המצלמה, אז שיהיה לי נושא בראש.

המחשבה התגלגלה לה והפתיעה אותי: אנשים. פורטרטים. מרחוק, ב"גניבה".

איך אנשים ? איך אנשים מרחוק ?

שנים אני מדברת על כך שכדי לצלם אישה (או איש) אני צריכה להכיר אותה, ללמוד אותה, להרגיש אותה, לראות מקרוב את המחוות הקטנות שהגוף שלה מגלה לי, גם כשהיא לא מוציאה קול.

אמנם אני מסתדרת באיטלקית (אני מדברת בספרדית והם עונים לי באיטלקית, מבינים יופי אחד את השני). אבל – כולה שלושה ימים ועם בנזוג היפראקטיבי – סביר להניח שלא יהיה לי זמן לנהל שיחות נפש עם אנשים מזדמנים ברחוב.

אז תצלמי מרחוק, המשיכה המחשבה להפתיע אותי.

שאני אגנוב פורטרטים ? ככה ברחוב ? בלי בושה ?

(צילמתי לא מעט אנשים במקומות שונים בעולם, כשאני מבקשת רשות, יוצרת קשר מינימלי, אפילו נותנת תמורה קטנה)

שווה ניסיון, מקסימום תצלמי רחובות יפים, אוכל טעים, נופים מהממים (גם זה, ברור שגם זה)

 

האמת, זה היה תענוג, המשכתי להפתיע את עצמי, לא רק במחשבה, אלא במבט השונה שאימצתי בטיול הזה.

הפכתי לציידת – גנבת: כל הזמן דרוכה, המבט תזזיתי, מתביית על עיניים, ידיים, מחוות גוף. הראש פועל בלי הרף.

 

הרגשתי שהחיפוש הזה מפעיל לי את החושים באופן שונה לגמרי.

זה כמובן לא מחליף את הצילום האינטימי, האישי, העמוק. שם אני כולי לב, רגש.

אבל זו הייתה חוויה אחרת, ואני בטוחה שעוד אחזור עליה. אולי אפילו קרוב לבית.

 

טווסה גאה

פעם, שמעתי מישהי מצטטת את הסופרת נורית זרחי אומרת שהילדות היא כמו אי באמצע החיים, שם נמצאת הילדה (או הילד) שהיינו, ושיש אנשים שיש להם סירה קטנה שאיתה הם יכולים לחזור ולפגוש את הילדה שהם היו.

אני זוכרת את המשפט הזה, כי עד ששמעתי אותו הייתי משוכנעת שרק לי יש סירה כזו. כי אני תמיד מבקרת את הילדה שהייתי. בעצם, היא תמיד איתי, הילדה. מלווה אותי לכל מקום. היא מזכירה לי את התחושה החמימה הזו של אנשים שהיו סביבי ואהבו אותי אהבה אינסופית, את אבא, וסבא, ואמא והסבתות. ואיך תמיד הם אמרו לי, כמה את חכמה, וכמה את יפה, וכמה את מוכשרת. הם מחבקים אותה, והיא בתוכי, כל הזמן.

היא מרגשת אותי, גורמת לי לבכות כשאני נעלבת או כשפוגעים בי, מדגדגת אותי ומכניסה בי רוח שטות ואני מתגלגלת מצחוק עד שבורח לי קצת פיפי, קטן כזה, מרוב אושר.

וכשאני חושבת על הגיל, הזמן שדוהר לו קדימה, מסתחרר לו ברכבת הרים משוגעת, אני מחזיקה לה חזק חזק את היד והיא אומרת לי, תראי כמה את יפה, תראי כמה את חכמה ומוכשרת. ומה אכפת לך הקמט ההוא בזוית הפה, או השיערה הלבנה שהצטרפה לעוד מאה שכבר יש לך על הראש, מה אכפת לך שהבטן כבר לא שטוחה וחלקה.

רק הלב מתכווץ לו, כי הוא יודע שלכל זה יהיה סוף, ושהוא מן הסתם קרוב יותר ממה שהוא היה כשהייתי בת עשרים. וגם אם לא מתעסקים כל הזמן בלספור את השנים, הן עוברות. ועל זה אין לילדה מה להגיד, היא רק יכולה לאהוב, ולעודד, ולחבק. היא לא יכולה לעצור את הזמן. אף אחד לא יכול לעצור את הזמן.

אבל היא שם, מחבקת אותי חזק חזק וחוזרת ואומרת, כמו מנטרה, תראי כמה את יפה, תראי כמה את חכמה, כמה את מוכשרת.

ואז אני יוצאת אל העולם, כמו טווסה גאה, פורשת את הנוצות הצבעוניות שלי וצועדת לי ומחייכת. ונעים לי.

אני לא יודעת אם בחוץ רואים את זה. האמת שגם לא ממש אכפת לי. כי מה אכפת לי, עוד שערה לבנה או קמט. בלב, בפנים, אני ילדה קטנה ואהובה.

אקואדור

הייתי שם, בבית ההוא בו הכל קרה. רחוב אקואדור בין ז'אן ז'ורה לפוירדון.

המסדרון בכניסה לבית, עם השטיח מקיר לקיר, שמאז שכיסו את רצפת העץ היפה אני חוששת ממכת חשמל סטטי כשאני ניגשת לפתוח את הדלת. שוטטתי בין החדרים, מנסה להיזכר איך בדיוק ומה מוביל לאן.

המסדרון שהוביל לחדרי השינה, יש בו תנור גז. וחם שם, בדירה בקומה השישית. בוקר אחד התעוררתי ועיניים מפוחדות של עכבר הביטו לי ישר בעיניים. הוא היה במסדרון, ממש מול הדלת של החדר שלי. כשסיפרתי לפסיכולוג, קראו לו בונפנטי והוא גם היה הפסיכולוג של אמא, הוא אמר לי שאני מפחדת מסקס. הוא בשום אופן לא קיבל את ההסבר הפשוט: היה שם עכבר. במציאות. באתי אליו כי אבא שלי מת והוא מקשקש לי על פחד מסקס.

אני חוזרת לכניסת הבניין, ויוצאת לרחוב, ושוב המחשבה עולה, אני תמיד פונה ימינה. אני עדיין חולמת ויצאתי לרחוב עירומה?

המעלית. יש בה מראות מקבילות, אני משתקפת בה לנצח, כל כך מלחיצה, כל כך הרבה ממני בחלל קטן אחד. זו לא המעלית הזו. זו המעלית בבית של דודה מרתה במר דל פלטה, לשם ברחתי בקיץ הראשון שלי כשחזרנו לשם, להשתזף ולנשום את הים. כמה התגעגעתי לים.

החדר שלי כתום, שולחן הכתיבה מעץ חום ג'ינג'י, זה שעליו מונח עכשיו המחשב שלי, עם כל המגירות, צמוד למיטה שלי, מאותו עץ ועליה כיסוי מיטה בצבע צהוב-כתום. יש עוד מיטה מתחת למיטה שלי, עם גלגלים ועם מנגנון כזה שאפשר למשוך אותו ולעלות אותו, כמעט מיטה זוגית. אנדראה ואני יושבות בחדר עד אמצע הלילה, לומדות קצת ומדברות הרבה, מעשנות בלי סוף את סיגריות המנטה של אמא. וכשאנחנו מתעייפות מסדרות את המיטות וממשיכות לדבר עוד ועוד בחושך.

ואז חזרו הכתמים האלה מהילדות. כתם לבן ארוך, על רקע שחור, שמתפתל והופך לעיגול והוא מסתובב, ונפתח ונסגר, וחוזר חלילה. עקבתי אחרי התנועה הזו עד שהתעייפתי, אבל העיגולים לא עזבו אותי. הם הסתירו לי את החדר של ההורים. אבא שוכב על הרצפה, בצד שלו. שטיח בצבע בז' שעיר מאוד. ואמא מבקשת שאמצא לה את העדשה שנפלה לה שם. כשאנחנו עומדות בדלת של החדר הקטן היא לא מצליחה להבדיל ביני לבין אחותי הקטנה אם אנחנו לא מדברות. הוא שוכב שם ולא זז.

אבל אני רוצה לראות. את המטבח, הרצפה בצבע חמרה, יש בו תנור ומכונת כביסה, וחלון מואר מאוד. וליד השולחן יושבת סבתא אנני, וסתבא רקל, וסבא פיצ'י, ואמא יושבת על הקצה של הכסא. מעשנת. גם אני יושבת על הקצה של הכסא. אבל כבר לא מעשנת.

שעשועי ראייה

הצלם הספרדי Chema Madoz מצלם את מה שהדימיון שלו רואה.

© Chema Madoz

הצילומים שלו חכמים, מצחיקים, מפתיעים, מעוררי מחשבה.

חלק מהצילומים כל כך פשוטים, ברמה של איך לא חשבנו על זה קודם.

© Chema Madoz

אין בהם תיעוד מציאותי של הדברים. כי מהי מציאות? העיניים שלנו רואות את מה שהמוח שלנו רוצה לראות.

© Chema Madoz