אין כמו בבית

את העבודה של האמן Leandro Erlich ראיתי לפני כמה שנים (אם הזיכרון לא מטעה אותי זה היה בבואנוס איירס) ומאוד שמחתי לראות אותה שוב בתערוכה "אין כמו בבית" במוזיאון ישראל.

זו סיבה ממש טובה להגיע למוזיאון, עם כל הכבוד לתערוכה של אי וייויי (ויש כבוד)

© Leandro Erlich the view, 1997

מזמינה בחום לשוטט קצת באתר שלו, הוא אמן מעניין, שונה ומפתיע, ולו רק בגלל האובססיה שלי לבתים לא מתאפקת ומביאה דימוי (שלא מציג בתערוכה במוזיאון ישראל)

© Leandro Erlich Pulled by the Roots, 2015

נושא לחלום

כשהיית ילדה קטנה וסחבו אותך כמו בובה ממדינה למדינה, היה לך קשה להרדם במיטה חדשה. פחדת ממפלצות, מגנבים, ממחבלים, מזרים. כל רשרוש נשמע לך כמו פלישה. לא הכרת את הקולות האלה שהאוזן, האף והעיניים מתרגלים אליהם אחרי תקופה שישנים באותה מיטה, באותו בית.

היית מתעוררת באמצע הלילה, משוכנעת שעוד שניה יתנפלו עליך עם סכין, אקדח, משהו מאיים ומפחיד. שכבת מאובנת במיטה, מנסה להקשיב, לפענח את הרעשים החשודים, את התנועה החטופה שראית בדלת, את הריח המוזר שעמד באויר.

היית כל כך קטנה במיטה הגדולה הזאת, כל כך לבד בחושך המעיק הזה. ובכלל לא חשבת שאת יכולה לקרוא להורים.

עברו שנים (בטח שניות) והבנת שהדבר היחיד שאת יכולה לעשות זה לעצום עיניים. לעשות כמה שפחות רעש. לנסות לישון. אבל היית מפוחדת וערנית ולא הצלחת להרדם. אז התחלת לספר לעצמך סיפורים. למשל סיפורי אהבה. איך הילד הקנדי ההוא מהאולפן מזמין אותך לסרט. שם הוא מחבק אותך ואומר לך חצי אנגלית חצי עברית שאת כל כך יפה והוא אוהב אותך. חמימות נעימה פשטה בראש שלך ולאט לאט נרדמת. או שאולי העייפות הכריעה אותך.

באור הדברים נראים אחרת. אבל בלילה, כאשר באו המפלצות, את המצאת לך סיפורים שנמשכו אל תוך השינה הנעימה והעוטפת.

.

רקל

כשסבתא רקל מתה, הלכתי לסדרנית העבודה והודעתי לה שסבתא שלי מתה ושאני נוסעת לאמא שלי.

היא כעסה עליי, איך היא תמצא ככה ברגע האחרון מחליפה למחר. מישהי שיכולה לעבוד במטבח. לא סתם עובדת, אלא אחת שיכולה לבשל אוכל צמחוני טעים, לא משהו פשוט, לבשל אוכל למאתיים איש.

היא גם לא הבינה למה אני צריכה לנסוע לאמא שלי לרמת השרון, כשסבתא מתה בארגנטינה לפני שלושה ימים, (אבל רק עכשיו הודיעו לנו). ומתי תחזרי, את נוסעת לארגנטינה ללוויה שלה?

כל הדרך לרמת השרון, שלושה אוטובוסים, אני חושבת על הנסיעות באוטובוס מבואנוס איירס לרוסריו, אני וסבתא באוטובוס מיוחד כזה, שנוסע מרחקים ארוכים, יום שלם באוטובוס, בדרך לחופשת קיץ ברוסריו, אצל דודה פלורה.

היינו הולכות לחוף הים, ולאכול גלידה, וסבתא רקל הרשתה לי ללכת לישון מאוחר ולצחוק יחד איתן מהבדיחות הגסות שהן היו מספרות.

אמא סיפרה לי, שבאחת מחופשות הקיץ ברוסריו, סבתא רקל לקחה אותי לסרט "למבוגרים בלבד". היא הסבירה לי שהיא לא מרשה לי לראות סרטים כאלה כי יש שם דברים שאני לא יכולה להבין ויכולים להזיק לי.

אין לי שום זיכרון של הסרט הזה, רק את הסיפור של אמא אני זוכרת.

סבתא רקל ואני ביומולדת שנה שלי

 

מתחת לפני השטח

© Philipp Keel 2007

 

Warhol at home

אנדי וורהל בביתו במונטוק, ניו יורק, 1972

צילום פולרויד עם דיו ודם

Peter BEARD ©