על התהליך

זו השנה הרביעית שאני עובדת עם קבוצת נערות מהרצליה "מחוברות".

רחל, אישה יקרה שלא רק מדברת פמיניזם והעצמה נשית אלא פועלת בדרך הכי טובה שאפשר לחשוב עליה – חינוך נערות – מובילה את הקבוצה ומזמינה אותי לנצח על החלק האמנותי של הפעילות.

עד כה, עבדנו יחד על שלוש תערוכות וסרט.

השנה, התערוכה תעסוק ב"תהליכים" ותוצג בהיכל אמנויות הבמה בהרצליה וההתרגשות רבה.

כדי לעזור לנערות לחשוב על נושא לעבודה, במפגש הראשון סיפרתי להן על תהליך עבודה אישי.

בפוסט קודם כתבתי על השראה, כזו שמגיעה מהתבוננות מודעת או לא מודעת בעבודות של אמנים.

במפגש ההוא עם הנערות דיברתי על השראה שבאה מהתבוננות בעצמנו, בתשוקות שלנו, בזכרונות שלנו.

*  *  *

כילדה, חלמתי להיות רקדנית. זה לא קרה.

כשלמדתי בקמרה אובסקורה התחלתי לצלם אנשים בתנועה.

מאוד עניין אותי, הפער הזה בין סטילס לבין התנועה שהמצלמה מסוגלת לקלוט, בעיקר זו האנושית.

הוקסמתי מהעקבות שהגוף מותיר בחלל.

בדקתי את הקפאת התנועה מול המריחה שלה, האופן שבו היא באה לידי ביטוי.

במהלך השנים צילמתי הרבה מאוד רקדנים, בהופעות, בסטודיו.

בדקתי מה קורה כשחלק מהגוף קפוא וחלק נע.

 

בדקתי איך נראה רצף של תנועה, המצלמה ביד, מתקתקת בלי הפסקה.

 

ויום אחד התחלתי לרקוד בעצמי. תנועה אינטואיטיבית, כזו שנובעת מההקשבה למוזיקה, בלי לעסוק יותר מדי באיך זה נראה מבחוץ.

גיליתי עולם חדש, של תשוקה עמוקה לתנועה, צורך בסיסי.

וגם בדקתי איך הוידיאו מצלם תנועה, מתוך הקפאון שלו.

כל התהליך הזה – שהתפרש על כמה שנים טובות – התנקז לסידרה שהפכה לתערוכה La Maga.

שנה שלמה צילמתי נשים וגברים רוקדים. רובם לא מקצועיים, פשוט אנשים שאוהבים לנוע.

התערוכה הייתה סוג של שיא בחיים שלי.

אבל,

מבחינת ההתפתחות האישית שלי, ההתבוננות שלי אל תוך עצמי – התהליך שהוביל לתערוכה היה הכי משמעותי.

בשנתיים האחרונות אני ממשיכה לבדוק תנועה מהיבט נוסף, כשאני מחברת בין עולמות של צילום סטילס (לרוב צילום רחוב ) ותנועה אנושית, בסידרה  true love

 

 

 

 

 

 

 

You Might Also Like

No Comments

Leave a Reply