מורן, שנה למותה

לפעמים, תאריכים, מספרים, יש להם חיים משל עצמם.
אצלי, לפחות.
הם, המספרים האלה, לובשים צורה פתאום מול העיניים שלי.
17 לינואר
היום שמורן מתה.

עד הרגע האחרון עוד ציפיתי לנס.
כל כך רציתי, שמורן החכמה, המוכשרת, היפה, תבריא, תקום על רגליה, תנער מעליה את כל הכאב, הפיזי והנפשי.
תחייך ותמשיך בחייה.

אני מתבוננת בעיניים שלה מדי פעם ומתמלאת עצב וכעס.
על חייה, על מותה.

מורן בחרה למות כי לא יכלה לשאת את הכאב.

מדי יום, אני מזכירה לעצמי, לסובבים אותי, מסבירה לכל מי שמוכנה להקשיב.

לא להרפות, להמשיך להיאבק, לעלות מודעות, לשים לב, לא לשכוח ולו לרגע.

פגיעה מינית רוצחת. את הנפש ואת הגוף.

מורן ליד תמונתה בתערוכת גיבורות צילום: דור שחף

You Might Also Like

No Comments

Leave a Reply