גמאני

בעשור האחרון צילמתי שתי תערוכות מקיפות בנושא של פגיעה מינית.

"גיבורות" הציגה את דיוקנאותיהן של 25 נשים נפגעות תקיפה מינית ועלתה לראשונה בשנת 2012, בתקופה שבה היה מקובל עדיין שנפגעות צריכות להסתיר את פניהן.

"נראים" היא סידרת דיוקנאות של 19 גברים נפגעי תקיפה מינית שעלתה בשנת 2016.

יש לי איזה חוב קטן – קודם כל לעצמי, אבל גם ובעיקר לגיבורות ולנראים, ולכל הנשים והגברים ששותפות ושותפים לצונאמי, למהפכה שמתרחשת מול העיניים שלנו, בזמן אמיתי.

שינויים עמוקים בתפיסה חברתית, לגבי מה מותר ומה אסור לעשות.

אני לא מתכוונת להפסיק לדבר על הנושא, רק מבקשת מעצמי קצת לשחרר, קצת להרפות.

ואיכשהו אני מרגישה שהשחרור הזה אולי יגיע אם אפרסם את הסיפור האישי שלי, סוג של סגירת מעגל.

אולי

* * *

לפני כ 15 שנה הזמין אותי עיתונאי להתלוות אליו כצלמת בכתבה בצפון הארץ. בתשלום כמובן. מאוד רציתי להשתלב בעולם הזה, או בכל תחום שאוכל להתפרנס מצילום, ושמחתי על ההצעה. הוא אמר שמדובר ביום שלם, שניסע ברכב שלו, הוא יאסוף אותי מהבית בבוקר מוקדם ויחזיר אותי בערב.

הוא הסביר לי מה המסלול, קבענו יום ומאוד התרגשתי לקראתו.

יום לפני הוא הודיע לי, שהתוכנית התארכה, ושיש עוד מקומות שהוא אמור לכתוב עליהם ושנישן איפשהו בצפון. היססתי, אבל היה לי חשוב, כאמור, אז הסכמתי, בתנאי שידאג שנישן בחדרים נפרדים. הוא אמר שידאג שכך יהיה.

בבוקר הוא הגיע לאסוף אותי, ונסענו צפונה. היה יום חורף שמשי ונעים, הכרתי מקומות ואנשים מקסימים, צילמתי, ולקראת הערב הגענו לצימר בשומקום. אי שם בצפון הארץ.

בעלת הצימר ליוותה אותנו עד לחדר, ואז ראיתי שמדובר בחדר מיוחד כזה, עם מיטת מים ואביזרים, ג'קוזי פתוח בתוך החדר, נדנדה תלויה מהתקרה ועוד. התמונה ברורה, אני משערת.

ואז היא פנתה ללכת, ואני שאלתי את העיתונאי, ואיפה החדר שלך?

הוא ענה לי – אין כזה, אנחנו באותו חדר.

אמרתי שבשום אופן, אני לא ישנה איתו בחדר. אני זוכרת שישבתי במרפסת כשאני מחבקת את התיק שלי ועישנתי סיגריה אחרי סיגריה. הייתי קפואה מקור ואמרתי שאין דבר כזה. שילך לדבר עם האישה ושתסדר עוד חדר. שלא אכפת לי איך.

הוא הסביר שהיא מארחת אותנו תמורת כתבה בעיתון, ושהוא לא יכול לבקש ממנה עוד חדר. ושאין לה חדרים פנויים. (כמובן שאת כל זה הוא לא אמר בשיחה בה הוא הבטיח שאנחנו ישנים בחדרים נפרדים.) ושמה אני עושה מזה עניין.

היה לילה, רחוק מכל מקום ואני בלי רכב. לרגע חשבתי להתקשר לבנזוגי ולבקש ממנו לבוא לקחת אותי. ואז דימיינתי איך הוא מגיע ומפרק אותו במכות (תרחיש מציאותי לחלוטין, בשיחה לאחר מעשה הוא אמר שזה מה שהיה עושה, אני לא יכולה להאשים אותו על המחשבה הזו)

אמרתי לו לצאת החוצה, לא מעניין אותי אם הוא ימות מקור. נעלתי את החדר מבפנים, התקלחתי, התלבשתי שוב ונכנסתי למיטה.

הוא דפק בדלת והתחנן שאתן לו לישון על הספה. האמת, קצת ריחמתי עליו. אמרתי לו שבסדר, אבל שלא יעיז להתקרב אליי.

באמצע הלילה (לא ישנתי דקה) הוא התקרב וניסה לגעת בי. הרחקתי אותו בכוח, בצרחות.

בבוקר ביקשתי ממנו שיקפיץ אותי לתחנת הרכבת הקרובה ומשם נסעתי הביתה. הוא כעס עליי, אמר שאני עושה דרמות מכלום ושהוא חשב שיהיה לנו כייף ושאני כבדה וכו וכו

רציתי להמשיך הלאה בחיים שלי. הוצאתי את האיש מהסביבה שלי. לא דיברתי איתו מאז. עברו הרבה שנים…

הייתה תקופה שהצלחתי לשכוח. בקורס מתנדבות במרכז סיוע סיפרתי על המקרה. הבנות חיבקו אותי ושיבחו אותי על הכוח והחוזק שלי.

לקח לי המון זמן להבין שאיכשהו, זו אחת הסיבות שחשבתי על פרוייקט גיבורות. כמובן שלא היחידה.

ומאז שהבנתי, אני שואלת את עצמי שוב ושוב למה לא דיברתי על זה. למה הסתרתי את השם שלו. ואולי הוא פגע בעוד נשים. אולי צעירות ממני, "חלשות" ממני. והמחשבה הזו לא עוזבת אותי.

(כעת, יחד עם פרסום הפגיעה, גם דיווחתי למאגר של "אחת מתוך אחת" את השם של הפוגע)

האירוע הזה – אפשר לקרוא לו זניח, האיש הרי לא נגע בי – נחרת בנפשי. מאות פעמים שחזרתי את הסיטואציה, ניסיתי להבין איפה טעיתי, אולי לא הייתי ברורה, אולי שידרתי שדרים מבלבלים.

וכל פעם מחדש, הבנתי שאני מתנהגת כלפי עצמי כמו האנשים האלה ששומעים על פגיעה מינית ושואלים מה היא לבשה, מה היא שתתה או באיזו שעה הסתובבה בחוץ.

כל פעם אני מזכירה לעצמי שהאשם לא בי אלא באיש שניסה לכפות את עצמו עליי, בתחבולות ובשקרים.

#metoo

תהיי יפה ותשתקי (not)

 

You Might Also Like

2 Comments

  • Reply
    גליה
    נובמבר 12, 2017 at 8:54 pm

    חיבוק ענק!
    תודה שרשמת את שמו במאגר מידע. וטוב שאת מספרת. תודה לך על הכל, אליסיה

  • Reply
    סיגל
    נובמבר 19, 2017 at 7:01 pm

    אוהבת אותך, ואת השליחות שלקחת על עצמך. זכיתי בך כמורה, בזמן ובמקום מדויקים לי.

  • Leave a Reply