מרים, עשירת תודה

טקסט מרגש שכתבה לי מרים(קצת ארוך, כל כך שווה לקרוא אותו)

מרים ברוק כהן

אליסיה יקרה

לפני כמה שנים שאל אותי דר’ יוחאי רוזן אם אסכים להיות מצולמת לסדרת דיוקנאות של צלמת שהוא מעריך מאד, הוא סיפר שכבר צילמה את אביו. היססתי, בדרך כלל לא נוח לי  שמצלמים אותי. ניסיתי שוב לבדוק למה אני כל כך לא נינוחה כשמישהו מצלם אותי, חברים אמנים התלוננו לפעמים שאני ‘נעלמת לתוך עצמי’ כשהם מנסים לצלם אותי.

הרהרתי רבות על כך שכיום בתרבות של ‘הכל מצולם’, אי אפשר להבין כמה מפתיע שיש לי, ילדה  שנולדה ב-1943 במחנה פליטים בשווייץ, אלבום תמונות של שנותיי הראשונות.

מסיפורים ששמעתי וממסמכים שקראתי בשנים האחרונות אני יודעת שלהוריי כמו לכל הפליטים שהיו עמם לא היה מספיק מזון,  אז צילומים היו ממש מותרות.

אבי היה צלם חובב עוד לפני מלחמת העולם, אבל לא הייתה לו מצלמה שם [בקושי היו לו מספיק בגדים] והוא גם לא היה עם אמי ואתי באותו מחנה.

בגילים 4.5 ועד 6.5 אני זוכרת בבירור את אבי מצלם, הוריי לא גרו ביחד אבל  ראיתי אותו כמעט כל יום.  אנשים חלקו אז מקומות לינה, מזון ובגדים מהמעט שהיה להם והרבה פעמים גם בני זוג. הוריי  המשיכו להתראות עם חברים מלפני המלחמה [המעטים ששרדו]  ועם מכרים שהכירו בזמן המלחמה .

רק לכמה היו ילד/ה. כולם היו בהשלמת  הזמן שאיבדו במלחמת העולם, לא היה להם  זמן לילדות קטנות.

בחברה ההולנדית ההיררכית גם ככה מי שצעיר ממך אינו נחשב. אנשים דברו מעל לראש, לעתים קרובות נהדפתי הצידה, למדתי לא להיות נראית .

אמי הייתה עסוקה בשיקום חייה, בנסיון לחפש את עקבות משפחתה הרצוחה, היא אמרה והראתה לי שאני מפריעה. בתם של חברים של הוריי ואני מטיילות לבד. איש לא ראה, לא שם לב. אנחנו לא נראות .

בגיל 6 עליתי ארצה לקיבוץ חוליות שדה -נחמיה.

בגיל 16 נסעתי להולנד לסבים ומשם לג’נבה אל אבי שעבד אז כמתורגמן באו"מ.  בוילה שבה הוא שכר דירונת  נמצאת גם חברתו דאז, דוגמנית שדמותה מופיעה על עיתוני אופנה מכובדים. לעתים  נמצאים שם גם מאפר, ספר וצלם. הרביעייה הזו ראתה בי מטרד והבהירו לי כל הזמן שאני צפרדע מכוערת.

אחר כך זה כנראה כבר היה טבע שני,  מצלמה מכוונת אלי מכניסה אותי לכוננות היעלמות, אני משפילה מבט, מכווצת כתפיים, מכופפת ברכיים ‘ אני לא פה! אתם לא רואים אותי!  אני אוויר.

במשך השנים צוירתי וצולמתי על ידי כל מיני אנשים . ואי הנעימות והלחץ הפנימי העיקו עלי וקלקלו את החוויה. הרגשתי אחר כך רע עם עצמי והרבה פעמים גם עם מה שניבט אלי מהצילום.

אך לאחר שיוחאי סיפר לי עלייך ועל עשייתך, הסכמתי עם קצת פרפרים בבטן.

חיטטתי באתר שלך וראיתי שעשית סדרות צילומיות אנושיות מעומק הלב, כל מצולם ומצולמת נראו נינוחים מכובדים, משהו טוב זרם אלי מכל הדמויות הללו ושמחתי שהסכמתי להיות מצולמת.

הגעת ומיד התחברתי אליך, הצעת שקודם נשוחח והשיחה הייתה מלבבת .  צילמת  אותי בחוץ , עם מצלמה קטנה, כך שראיתי את פניך ואת העין שאינה מביטה במצלמה. ראיתי וחשתי שאני באמת מענינת אותך, אני לא פרויקט אני לא מטרד אני אשה עם סיפור. הרגשתי שאני לא רוצה להסתתר יותר,  אני רוצה שתראי שגם אני יכולה להיות יפה בצילום , כמו כל קרובותיי היפות, כמו כל הנשים היפות. יישרתי כתפיים הרמתי ראש, אני יפה ואת תצלמי את זה.  אחר כך שלחת לי כמה צילומים ושמחתי בהם כל כך. אני יפה בצילום, אני יפה בחיים.    תודה אליסיה  עם לבך האוהב ועינייך החמות.

עשירת תודה לך.

מרים

ואני רק אוסיף, כמה אני עשירת תודה (איזה מושג נפלא לימדה אותי מרים) ליוחאי שהפגיש אותי עם מרים.

מרים ברוק כהן

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

פרסם תגובה

שדות נדרשים מסומנים *

*

*