נושא לחלום

כשהיית ילדה קטנה וסחבו אותך כמו בובה ממדינה למדינה, היה לך קשה להרדם במיטה חדשה. פחדת ממפלצות, מגנבים, ממחבלים, מזרים. כל רשרוש נשמע לך כמו פלישה. לא הכרת את הקולות האלה שהאוזן, האף והעיניים מתרגלים אליהם אחרי תקופה שישנים באותה מיטה, באותו בית.

היית מתעוררת באמצע הלילה, משוכנעת שעוד שניה יתנפלו עליך עם סכין, אקדח, משהו מאיים ומפחיד. שכבת מאובנת במיטה, מנסה להקשיב, לפענח את הרעשים החשודים, את התנועה החטופה שראית בדלת, את הריח המוזר שעמד באויר.

היית כל כך קטנה במיטה הגדולה הזאת, כל כך לבד בחושך המעיק הזה. ובכלל לא חשבת שאת יכולה לקרוא להורים.

עברו שנים (בטח שניות) והבנת שהדבר היחיד שאת יכולה לעשות זה לעצום עיניים. לעשות כמה שפחות רעש. לנסות לישון. אבל היית מפוחדת וערנית ולא הצלחת להרדם. אז התחלת לספר לעצמך סיפורים. למשל סיפורי אהבה. איך הילד הקנדי ההוא מהאולפן מזמין אותך לסרט. שם הוא מחבק אותך ואומר לך חצי אנגלית חצי עברית שאת כל כך יפה והוא אוהב אותך. חמימות נעימה פשטה בראש שלך ולאט לאט נרדמת. או שאולי העייפות הכריעה אותך.

באור הדברים נראים אחרת. אבל בלילה, כאשר באו המפלצות, את המצאת לך סיפורים שנמשכו אל תוך השינה הנעימה והעוטפת.

.

You Might Also Like

No Comments

Leave a Reply