הבוגרים החדשים: ויצו חיפה

איה לוי מצלמת חללים נטושים וריקים מאדם ומפיחה בהם רוח חיים. המבנים האלה היו פעם מפעלים בהם אנשים עבדו ויצרו. כעת הם חלולים, עירומים: מתכת, בטון ועשבי פרא.

אלומת אור מאירה את החלל, מזכירה את אנרגיית החיים שפעמה בעבר, קרן אור שמאירה את האבק הנע, מדמה אותו לדמויות מלאכותיות, רוחות רפאים – זיכרון לזמן שכבר איננו.

מבני התעשיה הנטושים מספרים סיפור שהולך ונשכח של בניית הארץ מלא-כלום, בעבודת כפיים ובאמונה בדרך.

שאלת המציאות ה"אמיתית" מול מציאות "מומצאת" עולה מהצילומים, הן במישור הטכני (האם אלומת האור אכן קיימת במציאות או שהיא מניפולציה של הצלמת?) והן במישור של התוכן (האם יש אמת מוחלטת ואמונה שלמה בדרך, בעבודת הכפיים ובאידיאלים עליהם נבנתה המדינה?)

* * *

מבני תעשיה הם גם התפאורה של העבודה של אורלי פרל ניר: "סבטלנה היפה". במידה רבה,  הסידרה הזו מציגה את הפן האכזרי והפחות רומנטי של המבנים הנטושים שצילמה איה לוי. כך נראית המציאות במפעלים האלה כיום, כך אולי הייתה נראית המציאות במפעלים שאיה צילמה, אם לא היו נסגרים או ננטשים. במציאות הזו אין הרואיות של בניית הארץ, אין חדוות יצירה או גאווה בעבודת הכפיים. יש אפרוריות, וסוג של ייאוש והשלמה עם מציאות לא ממש מושכת, אין תקווה לעתיד טוב יותר, מעניין יותר.

אורלי צילמה סידרת פורטרטים של גברים במפעל מתכות ישן, שנראה כמו עולם שקפא בזמן.

הצילומים מאוד יפים, מוקפדים בקומפוזיציה, בבחירת המצולמים והסביבה שלהם. הגברים המצולמים אינם מביעים רגשות, הם לא נראים לא שמחים ולא עצובים, אלא אפאטיים, כמו היו עוד בורג במכונה, עוד חלק מהנוף הישן, המתכלה, החסר חיים בו הם עובדים.

אליסיה שחף