אנג'ליקה שר: Twilight sleep

Memento mori
מחשבות על Twilight sleep של אנג'ליקה שר

התצלומים החדשים של אנג'ליקה שר, המוצגים כאן, נתפסים בעיני ככתב חידה סימבולי. במרביתם, כך נדמה, האובייקט מהווה מסמן. בדומה למצב חלימה, הצילום איננו עוסק בסוס וכך גם אינו עוסק בשולחן חג. מערכת הסימנים נעה על הציר הדואלי שבין טקסיות וחול, קודש וטומאה, יופי וגועל. באופן מוזר, כאשר אני מתעמק בתצלומים אינני יכול שלא לחשוב על הואניטס הפלמי. מוטיב הטבע הדומם, עטור הסימבוליות, המכנס טוהר ומוות יחדיו, הינו אחד היסודות המרכזיים של הז'אנר הזה. אך בצד התחושה הזו, ישנה גם הרגשה ששר יוצרת כאן תחביר אחר לגמרי. מובהק הרבה פחות, מתעתע ודיאלקטי. הלידה והמוות אינם מתקיימים כדיכוטומיה, הם שוכנים יחד ומהדהדים האחד את השני.

© אנג'ליקה שר

בתצלום הסוס הלבן, מגולמת אצילות נשגבת ,אך מיקומו המפתיע, באורווה ממוצעת מחזירה אותו באחת מן הקודש אל החול, מן הגבוה אל הנמוך. אני חושב על ציטוט מיתולוגי של קאראוואג'יו שעל פיו אמר פעם לתלמיד שנכשל בנסיונו לצייר סוס: “אל תנסה לצייר סוס – נסה לצייר סוסיות". גם כאן עולה שאלת הייצוג אל מול נוכחותו הפיסית של האובייקט.

שולחן החג המזרח אירופי למראה טומן בחובו תרמית. מערכת הכלים הלכאורה-רוסית או לחלופין הולנדית. בפועל היא מיוצרת בסין. את המפיות מקפלת שר כפי שזכרה מבית סבתה. הסידור המוקפד, המבשר את בוא החג הופך, בנוכחותו הסטרילית, הכנה לטקס אשכבה. דימוי שולחן אחר בסדרה הוא שולחן של אחרי, פוסט-מורטם. מפת פלסטיק בדיגום עלים עוטפת שולחן עץ בורגני מסורתי, מכוסה בפירורים. בצידה הימני עכבר לבן המחייה עצמו באכילת שאריות הזבח שהוגש לפניו.

תפקיד מרכזי מקבלים בעבודה הכבשים והגדי הצעיר. הקונוטציה המיידית הינה דת, הקרבת קורבן, אך עד מהרה מתחזק דימוי היחיד אל מול הרבים. הכבשים מייצגות קולקטיב, עדר. הגדי הבוקע מתוך יריעת בד ניראה בתהליך של לידה. הברזנט האפור נקרע ומאפשר את הגחתו של הפרט האחד, הטהור. תחושת היטהרות מתקיימת במובהק גם בעבודת בית המרחץ. גבר ערום יושב מכונס, פניו נסתרות. אנו נרמזים כאן על טקס טבילה, אקט של התנקות.

הגבר המיוצג בגוף העבודות הנוכחי של שר הינו גבר שאיבד את מעמדו המסורתי. הוא נגלה כגבר מתכסה, מכונס, אולי אף מתאבל על מותו שלו. האישה לעומתו מוצגת במלוא כוחה והדרה, למשל בדימוי בו נמופיעה בתפקיד פאם פטאל, כמעט נלעגת בעודה עטויה בסממניה החיצוניים הבוטים. לצידה, מוטל גוף/גופת- גבר, גבר שהוא גוף, לא פחות ולא יותר.

© אנג'ליקה שר

בשני דימויים נוספים מציגה שר בפנינו הנגדה; נשים מבוגרות מול גברים צעירים, נשים שרות מול גברים מעשנים. הראשונות חיוניות, "נתפסות" בפה פעור, אשר מלבד היותו שר מרמז גם על מיניות וקיום אקסטטי הנוכחים בנשים אלו. האחרונים, נעולים בכפכפים, הנדמים כסותרים את החולצות הלבנות המעומלנות ואת המכנסיים הכהים, מצויים כל אחד בעולמו. הקבוצה הראשונה מתאגדת כקבוצה מעצם פעולת השירה המשותפת, זו שיש בה כוח והתכוונות. הקבוצה האחרונה נדמית כקבוצה כמעט במקרה. היא אוסף של פרטים, בדידים, שהקשר ביניהם הוא פונקציונאלי ותו לא. להבדיל מן השירה המחייה, האינדבדואלים הגבריים עוסקים בפעולה מכלה, הם מעשנים עצמם למוות.
שני הדגמים של קולקטיב אצל שר מעוררים מחשבה השבה אל הגדי הבוקע מן הברזנט- איזה יחיד הוא זה? יחיד המצטרף לקבוצה בה ייטמע כפרט זהה או יחיד נבחר/ קורבן, המודר מהכלל והופך בהיותו מומת ליחיד המכפר על הקולקטיב ממנו הגיח.

באחד התצלומים הבולטים בסדרה מוטל תמנון על דק עץ, לצידו שני כתמים המסגירים גוף שנטבל במים והוצא באחת. הכתמים הן מעין זיכרון של הבשר, נוכחות נעלמת של הגוף שהיה שם. גם כאן, היחיד מופיע בתוך קבוצת זהים לו. כאן גם נפגשים היופי וכיעור, הפיתוי והדחייה. מערכת זו מתקיימת גם בתצלום חתול הספינקס. נטול פרווה, חשוף כעובר טרם לידה הוא עובר חליפות בין אובייקט קסום ומופלא למטיל אימה וכעור. לצידו דיוקן אישה מבוגרת, מאופרת בכבדות, ספק עוטה זוהר, ספק מסכת מוות.

© אנג'ליקה שר

התכנים הסימבוליים, האיזכורים האיקונוגרפיים, ותחושת המסורת החזותית – כל אלה מתקיימים תחת ניראות צילומית ריאליסטית להפליא, חדה ופריכה, המזמנת מפגש מרגש בין פיקטוריאליזם היסטורי לצילום עכשווי.

יאיר ברק

התערוכה מוצגת בגלריה טבי דרזדנר

פורסם ב- viewfinder

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

פרסם תגובה

שדות נדרשים מסומנים *

*

*