שבעה

אמרתי לך, כבר מזמן.

ניסיתי להכין אותך.

התחושה, אתה יודע, הייתה שזה יימשך עוד המון זמן.

היא הרי בקושי דיברה, בקושי אכלה, בקושי תפסה מקום כלשהו.

בחלל.

בחיים של מישהו.

אני יודעת, ההלם הוא גדול מדי.

חוכמה גדולה למות צעיר ויפה ולצפות שזו שתצטרף אליך בבוא הזמן תיראה כמוך. (מצטרפת? לאן? )

אבל,

היא הרי יכלה להיות אחרת.

היא אפילו לא הייתה ממש זקנה.

בגיל, אני מתכוונת.

"ילדה" – אמר הרופא, גיל 70 היום זה כמו ילדה.

ממש ילדה.

אבל את,

היית צעירה כל כך כשהתחלת להתרוקן.

לרגע חשבתי שאת מתמלאת מחדש.

תקוות, ציפיות, חיים, את יודעת.

ובאיזשהו רגע, לא רגע אחד מדוייק, ויתרת.

שקעת בתהומות השגעון, החשכת את כל האורות, כיבית את כל הצלילים,

נעלמת.

נאלמת.

נעלמת

עד שלא נותר ממך כמעט כלום.

העיניים היפות שלך, הכחולות, היו למזוגגות, מרוקנות, חסרות.

עזבת את החיים שלך הרבה לפני שהחיים עזבו את הגוף שלך.

שבעה ימים אני שומעת אנשים אומרים לי שזה רק לטובה.

בשבילך.

בשבילי.

שהיית חולה.

שהיית מסכנה.

שאלה לא היו באמת חיים.

ואני,

בינתיים, מנסה למצוא את הדרך לדבר אִתָּךְ שוב.

כמו שאני מדברת אִתְּךָ, כבר כמעט 30 שנה.

כמו שניסיתי בשנים האחרונות,

לא,

כמו שדיברנו פעם, את זוכרת?

היינו חברות.

חשבו שאנחנו אחיות.

שכחתי, שכחתי איך לדבר איתך.

כי את הפסקת להיות.

ואני ניסיתי, עד שלא יכולתי יותר לשאת את הכאב.

את המראה שלך.

את האובדן שלי אותך.

את אובדן החיים שלך.

ואני יודעת שויתרתי עלייך, כל כך מזמן,

שאני לא יודעת.

לא יודעת איך אוכל

למצוא את הזכרון, היופי, האהבה,

שהיו בך פעם

שהיו בי פעם

אלייך.

עכשיו

זה כבר מאוחר,

ואולי לא.