ראובן קופרמן מציג שתי תערוכות: " דיוקנאות" במוזיאון תל אביב ו"אפריל" בגלריה רוזנפלד.
אלה הן שתי סדרות של דיוקנאות בשתי טכניקות שונות: ציורי שמן על פרספקס ועפרון על נייר.
במבט ראשון – זה נראה כמעט כמו צילום. אבל לא לגמרי, וכאן בדיוק טמון הקסם של קופרמן: קו התפר הדק שבין ציור-צילום, הקשר ההדוק ביניהם והמקומות בהם הם מתנתקים אחד מהשני.
ברור שמי שמצייר ברמת דיוק שכזו מסוגל גם לצייר עוד יותר מדוייק, לשעתק את הצילום, עליו מבוסס הציור, לשעתק את המציאות. אבל, קופרמן בוחר להשאיר בפני הצופה את עקבות הציור, את אי הדיוקים הקטנים שצילום פרונטאלי היה מאתר.
התחושה שלי כשביקרתי בשתי התערוכות הייתה – מצד אחד: הנה תשובה לשאלה :למה לצייר כשאפשר לצלם"? ומצד שני, ב"הפוך על הפוך": "תראו כמה כוח יש לצילום, כמה שאלות הוא מעלה בפנינו".
הדיוקנאות במוזיאון חזקים, מדוייקים, מרגשים. אלה דיוקנאות של האמן ושל אנשים קרובים, אנשים בעלי השפעה על החיים שלו. ציורים של הפנים של האנשים, בפורמט קלאסי של צילומי דרכון או פוטו רצח. הפנים של האדם, עד קו הכתפיים, ממלאות את הנייר, מרחפות על רקע לבן, ללא תפאורה, ללא שיוך למיקום או מקום כלשהו.
ראובן קופרמן ©
מה שקורה ברוזנפלד – זוהי אופרה אחרת לגמרי (אבל היא נשמעת באותם אקורדים, רק הסדר שלהם משתנה ויוצר צליל אחר).
ציורי שמן של גוף שלם על פרספקסים גדולים יותר מבן אדם ממוצע. רק הגוף בציור, רק הגוף מרחף על חומר לבן-שקוף. סוג של בועה, אקווריום של "דג" אחד. כל איש ואישה הם מיוחדים במינם, ייחודיים ויחידים בפני האמן. שוב, אנשים קרובים, אנשים משמעותיים בחייו של קופרמן.
על הרקע הלבן הזה, רק הגוף העירום, מכף רגל ועד ראש.
ציורים שהם ריאליסטים עד כאב, כי קופרמן מביא אליהם גם את שכבות החיצוניות וגם את השכבות המוסתרות באדם. קופרמן כמו מקלף את האדם מהעור שלו וחושף בפני הצופה את הפנימיות שלו, פנימיות שהיא גם פיזית אבל גם נפשית.
זהו ציור שלא מרחם, שלא מטשטש, אבל גם אוהב ומתרגש ונותר קרוב.
ראובן קופרמן ©
צריך לעמוד מול ציור כזה כדי להבין ולחוש את העוצמה שלו, את העולם שהוא פותח בפני הצופה, על מנת לראות את הפרטים, את הטקסטורה.
ונשאלת השאלה (סוג של "שאלת השאלות"): האם גם צילום מסוגל להביא את הנפש של האדם ברמה כזו?
