Monthly Archives

יוני 2017

כְּשֶׁמְּחַלְּלִים אֶת הַגּוּף

היה מרגש ומחכים ומלמד ביום העיון (הראשון בסידרה) השבוע שארגנה רותי ברנשטיין.

היום הוקדש לזיכרה של מורן וורנשטיין, אישה מופלאה, יפה מבחוץ ומבפנים, נפגעת אלימות מינית בתוך המשפחה, שהומתה המתת חסד בינואר השנה.

רותי ביקשה שארצה בכנס וכמובן שמייד הסכמתי.

לאחר דברי תודה קצרים, נערך פאנל בהנחייתה של אסנת כהן גנור עם שישה נפגעי אלימות מינית. התבוננתי בהם מכסאי בקהל והרגשתי קצת כמו אמא גאה, שמקשיבה לדברי חוכמה של ילדיה:  כולם הצטלמו לשתי התערוכות שלי – גיבורות ונראים.

עליתי לבמה לאחר הרצאה מעלפת של מאיר ברנד (קצת חששתי, האיש הוא מרצהעל, ולפי התאור מקרה עליו הוא דיבר, הוא פסיכולוג נפלא).

בהרצאה שלי אני מדברת -בין היתר – על האמונה שלי בכוחו של הצילום להשמיע את קולם של אלה שהחברה לא מקשיבה להם, על המחוייבות שלי כאמנית לעשות שימוש בידע שיש לי כדי להצביע על תופעה חברתית ולנסות להשפיע.

אני מספרת בקצרה על התהליך שהתחיל בחלום-רעיון והסתיים (ממשיך, דבר לא הסתיים) בשתי תערוכות דיוקנאות של נשים (גיבורות) וגברים (נראים) נפגעי אלימות מינית.

הפעם בחרתי לסיים את ההרצאה עם טקסט קצר שמורן כתבה לתערוכה במרכז ענב לפני 5 שנים, ליד הצילום שלה מהתערוכה.

רציתי שהאנשים שבקהל יקראו בעצמם את המילים של מורן, אבל היה קשה לקרוא על המסך, אז ביקשו שאקריא. לא הצלחתי להוציא מילה נוספת, נחנקתי מדמעות, רותי הקריאה את המילים המכאיבות והמדוייקות של מורן.

לאחר ההרצאה שלי הייתה הפסקה קצרה והרבה אנשים ניגשו אליי, בירכו אותי על היוזמה, חיזקו אותי ואמרו כמה התרגשו.

כמו בכל מפגש בו יצא לי לדבר על שתי העבודות האלה (שהן למעשה אחת)  אנשים שיתפו אותי בסיפור קורע לב על פגיעה מינית שעברו בילדותם או בבגרותם.

דר' אבינועם דאר ביקש להציג את תערוכת גיבורות בכנס שעוסק ב"שתיקה והשתקה של נפגעות ונפגעי תקיפה מינית" שיתקיים בשבוע הבא באוניברסיטה בר אילן.

כשחזרתי הביתה חיכתה לי במייל הודעה מרגשת מאוד של שבתאי מג'ר, פסיכולוג ומשורר, בה הוא הודה לי על ההרצאה ועל העבודה שלי.

שבתאי שלח לי שיר שכתב ואני משתפת אותו, באישורו כמובן.

כשמחללים את הגוף

לָכֵן, כְּשֶׁמְּחַלְּלִים אֶת הַגּוּף

מִתְפָּרַעַת הַנְּשָׁמָה. סִפּוּר חַיִּים נִקְרַע

הַדֶּבֶק הוּתַךְ וְכָל הַחִיבּוּרִים נִזּוֹקוּ.

לָכֵן אֵין מְחִילָה כְּשֶׁמְּחַלְּלִים אֶת הַגּוּף

הַבַּלָּהָה מַשְׁבִּיתָה אֶת נִצָּנֵי הַשִּׂמְחָה

לִפְנֵי זְמַנָּם. סוֹדוֹת נֶחְשְׂפוּ

וְלֹא נוֹתַר מְקוֹם מִסְתּוֹר לָרוּחַ.

הַגּוּף הַפָּצוּעַ הוֹפֵךְ מִיָּד לְטָהוֹר

סְבָכִים וּמוֹתָרוֹת קְדוּמִים פּוֹרְצִים

אֶל פְּנֵי הַשֶּׁטַח וְהָאֵלֶם עֵדוּת לִקְדֻשָּׁה.

הַבֶּכִי אוֹסֵף קוֹלוֹת לִתְפִלָּה

מְחַבֵּר מֵחָדָשׁ נִצּוֹלִים

לְפֵשֶׁר גָּדוֹל וְנוֹרָא. אוֹר יְקָרוֹת

בְּרֵאשִׁית.

יוני 2017 שבתאי מג'ר

גיבורות, מרכז ענב פברואר 2012. צילום: דור שחף

נראים, מרכז ענב יוני 2016 צילום: דור שחף

מרים, עשירת תודה

טקסט מרגש שכתבה לי מרים(קצת ארוך, כל כך שווה לקרוא אותו)

מרים ברוק כהן

אליסיה יקרה

לפני כמה שנים שאל אותי דר’ יוחאי רוזן אם אסכים להיות מצולמת לסדרת דיוקנאות של צלמת שהוא מעריך מאד, הוא סיפר שכבר צילמה את אביו. היססתי, בדרך כלל לא נוח לי  שמצלמים אותי. ניסיתי שוב לבדוק למה אני כל כך לא נינוחה כשמישהו מצלם אותי, חברים אמנים התלוננו לפעמים שאני ‘נעלמת לתוך עצמי’ כשהם מנסים לצלם אותי.

הרהרתי רבות על כך שכיום בתרבות של ‘הכל מצולם’, אי אפשר להבין כמה מפתיע שיש לי, ילדה  שנולדה ב-1943 במחנה פליטים בשווייץ, אלבום תמונות של שנותיי הראשונות.

מסיפורים ששמעתי וממסמכים שקראתי בשנים האחרונות אני יודעת שלהוריי כמו לכל הפליטים שהיו עמם לא היה מספיק מזון,  אז צילומים היו ממש מותרות.

אבי היה צלם חובב עוד לפני מלחמת העולם, אבל לא הייתה לו מצלמה שם [בקושי היו לו מספיק בגדים] והוא גם לא היה עם אמי ואתי באותו מחנה.

בגילים 4.5 ועד 6.5 אני זוכרת בבירור את אבי מצלם, הוריי לא גרו ביחד אבל  ראיתי אותו כמעט כל יום.  אנשים חלקו אז מקומות לינה, מזון ובגדים מהמעט שהיה להם והרבה פעמים גם בני זוג. הוריי  המשיכו להתראות עם חברים מלפני המלחמה [המעטים ששרדו]  ועם מכרים שהכירו בזמן המלחמה .

רק לכמה היו ילד/ה. כולם היו בהשלמת  הזמן שאיבדו במלחמת העולם, לא היה להם  זמן לילדות קטנות.

בחברה ההולנדית ההיררכית גם ככה מי שצעיר ממך אינו נחשב. אנשים דברו מעל לראש, לעתים קרובות נהדפתי הצידה, למדתי לא להיות נראית .

אמי הייתה עסוקה בשיקום חייה, בנסיון לחפש את עקבות משפחתה הרצוחה, היא אמרה והראתה לי שאני מפריעה. בתם של חברים של הוריי ואני מטיילות לבד. איש לא ראה, לא שם לב. אנחנו לא נראות .

בגיל 6 עליתי ארצה לקיבוץ חוליות שדה -נחמיה.

בגיל 16 נסעתי להולנד לסבים ומשם לג’נבה אל אבי שעבד אז כמתורגמן באו"מ.  בוילה שבה הוא שכר דירונת  נמצאת גם חברתו דאז, דוגמנית שדמותה מופיעה על עיתוני אופנה מכובדים. לעתים  נמצאים שם גם מאפר, ספר וצלם. הרביעייה הזו ראתה בי מטרד והבהירו לי כל הזמן שאני צפרדע מכוערת.

אחר כך זה כנראה כבר היה טבע שני,  מצלמה מכוונת אלי מכניסה אותי לכוננות היעלמות, אני משפילה מבט, מכווצת כתפיים, מכופפת ברכיים ‘ אני לא פה! אתם לא רואים אותי!  אני אוויר.

במשך השנים צוירתי וצולמתי על ידי כל מיני אנשים . ואי הנעימות והלחץ הפנימי העיקו עלי וקלקלו את החוויה. הרגשתי אחר כך רע עם עצמי והרבה פעמים גם עם מה שניבט אלי מהצילום.

אך לאחר שיוחאי סיפר לי עלייך ועל עשייתך, הסכמתי עם קצת פרפרים בבטן.

חיטטתי באתר שלך וראיתי שעשית סדרות צילומיות אנושיות מעומק הלב, כל מצולם ומצולמת נראו נינוחים מכובדים, משהו טוב זרם אלי מכל הדמויות הללו ושמחתי שהסכמתי להיות מצולמת.

הגעת ומיד התחברתי אליך, הצעת שקודם נשוחח והשיחה הייתה מלבבת .  צילמת  אותי בחוץ , עם מצלמה קטנה, כך שראיתי את פניך ואת העין שאינה מביטה במצלמה. ראיתי וחשתי שאני באמת מענינת אותך, אני לא פרויקט אני לא מטרד אני אשה עם סיפור. הרגשתי שאני לא רוצה להסתתר יותר,  אני רוצה שתראי שגם אני יכולה להיות יפה בצילום , כמו כל קרובותיי היפות, כמו כל הנשים היפות. יישרתי כתפיים הרמתי ראש, אני יפה ואת תצלמי את זה.  אחר כך שלחת לי כמה צילומים ושמחתי בהם כל כך. אני יפה בצילום, אני יפה בחיים.    תודה אליסיה  עם לבך האוהב ועינייך החמות.

עשירת תודה לך.

מרים

ואני רק אוסיף, כמה אני עשירת תודה (איזה מושג נפלא לימדה אותי מרים) ליוחאי שהפגיש אותי עם מרים.

מרים ברוק כהן

מכורה לעור

Francesca De Chirico מגדירה את עצמה באתר שלה כסטודנטית לצילום (אם היא "רק" סטודנטית, מחכה לה עתיד נפלא, מקווה) ומכורה לעור.

רק בגלל התיאור הזה כבר התאהבתי בה.

הדימוי מתוך סידרה עדינה ומאוד חזקה שלה, בה היא חוקרת טרנסג'נדריות.

Francesca De Chirico ©

נדרים

Annette Messager, אחת האמניות העכשוויות המעניינות, החכמות והמרגשות (שכלית ורגשית).

 

Annette Messager Cœur au repos[Resting Heart], 2009 ©

Annette Messager my vows with picabia ©

Annette Messager My Vows ©

Annette Messager vows ©

אמן עם מצלמה

"מעולם לא קראתי לעצמי צלם. למדתי ציור ופיסול ואני רואה את עצמי כאמן עם מצלמה.

כל מה שאני יודע על אמנות למדתי ממרסל דושן, שלימד אותי, שאין דבר – כולל צילום – שיכול להיות עבודת אמנות"

אנדרס סראנו

© Andres Serrano ג'ני מננדס, מתוך הסידרה "עירום" – 2009

 

© Andres Serrano, Virginian Dragoon .44 Magnum, מתוך הסידרה "מושאי תשוקה", 2009