Monthly Archives

אוגוסט 2015

על גיבורות והבלים

כל יום אני מקדישה לפחות שעה לשיטוטים באתרים מרחבי העולם שעוסקים באמנות בכלל ובצילום בפרט.

בשיטוטי רשת כמו בשיטוטי רשת, דבר מוביל לדבר. התחלתי לקרוא מאמר על צילום דוקומנטרי במגזין מונצואלה וכשגיליתי בו דימוי של צלמת בשם ויולט בולה, מתוך סידרה "הגיבורות". מייד עזבתי את הטקסט והלכתי לבדוק מי הן הגיבורות של ויולט. (כי הרי גם לי יש עניין עם גיבורות)

הדימוי שמתנוסס בכניסה לאתר של הצלמת, מתוך אותה סידרה, מאוד מצא חן בעיניי והזכיר לי את דימוי של ה"גרילה גירלס.

Violette Bule © Las Odaliscas

Violette Bule © Las Odaliscas

Guerrila Girls

Guerrila Girls ©

חפרתי בתוך האתר של ויולט וראיתי עבודה של אמנית פוליטית, פמיניסטית, שעושה שימוש מעניין ומושכל בצילום.

מאחורי כל סידרה יש רעיון ומסר ברור, כל הצילומים מתוכננים ומבויימים.

ויולט למדה צילום במכסיקו ובונצואלה, הציגה בתערוכות רבות במרכזי אמנות ובמוזיאונים ברחבי העולם.

הסידרה "הגיבורות" עוסקת באירועים שמתרחשים בהווה, בהיסטוריה העכשיווית. הצילומים משעשעים באירוניה שלהם, אבל ויולט לא מתבלבלת. הומור ואירוניה אמנם יש בשפע, אבל המסרים הפוליטיים נמצאים שם, מתחת ומעל פני השטח.

הגיבורות של ויולט עוסקות באי צדק חברתי, תרבותי ופוליטי. הן מצולמות במרחב העירוני, המוכר, מה שהופך את הצילומים לקרובים עבור הצופה, לוכדים אותו והופכים אותו למשתתף פעיל ולא רק צופה.

הבלים

בסידרה הזו ויולט עובדת עם הגוף הנשי ומתייחסת ליצוגו בתולדות האמנות ובמדיה העכשווית.

היא הזמינה נשים להצטלם מבלי להסביר להן מראש מה יידרש מהן לעשות בזמן הצילומים, עד רגע הצילום ממש.

נשים אלו היו צריכות להתמודד עם מצבים קיצוניים ואף ביזאריים, כהמחשה למה שנשים מוכנות לעשות כדי להפוך למושאי תשוקה.

ויולט עיצבה 6 שערים ברוח מגזין היופי לנשים "Vanidades " (הבלים*), אחד המגזינים הנמכרים ביותר באמריקה הלטינית.

הגוף הנשי העירום הוא המסר, באמצעותו ויולט מבקרת סטריאוטיפים של התרבות הויזואלית המערבית, תפיסות של הגוף הנשי האידיאלי, הגוף הנשי העירום כאובייקט צריכה, וכאמצעי לפרסום של מוצרי צריכה.

Violette Bule naranja

Violette Bule naranja ©

גוף העבודה מאוד מרשים, מאוד התחברתי לדימוי שעוסק בתפוזים,  שזרק אותי לדימויים מוכרים של נשים על מצע פרחים (או ירקות, במקרה של ננה שרייר)

still from american beauty

still from american beauty

 

* על מושג "הבלים"

דרך דמעה שקופה

כל יום אני שואלת את עצמי, אם אלה החיים שאני רוצה לחיות. עם האנשים שאני חיה, עם הדברים שאני עושה, עם המקצוע שבחרתי, עם התשוקות שבחרו אותי.

כל יום אני בוחרת מחדש, אני לא מתייחסת לדבר – גדול או זניח – כמובן מאליו.

לא תמיד קל להיות אמנית. לחיות עם עור הפוך, משמעו להיות חשופה, ופגיעה, אבל גם להרגיש, לראות, להריח, לשמוע,להיות מחוברת.

לפחות פעם אחת ביום אני מפנטזת על עבודה 9-5 בסניף הדואר הקרוב לביתי.

בסופשבוע הזה שמחתי במיוחד שהצילום בחר אותי, ואני בחרתי בו, ואני ממשיכה לבחור בו כל יום מחדש.

חברת פייסבוק פנתה אליי בבקשה לצלם אותה ואת אימה החולה מאוד.

היא ביקשה לעשות את זה ממש עכשיו, בשישי בבוקר. סיכמנו והן הגיעו. זו הפעם הראשונה שאני מקבלת בקשה כזו ואני מודה שהייתי קצת נבוכה, חשבתי איך אצלם אותן ולא הייתה לי תמונה ברורה של מה אני הולכת לעשות.

אחרי שהן פגשו את מיה (כלבה מתוקה כמו מיה יכולה להפיג בשניה מבוכה של רגעי היכרות ראשונים) הצגנו אחת את השניה ואז הן אמרו לי – אנחנו רוצות להצטלם בעירום.

בזמן שהכנתי את המצלמה, והורדתי את הרקע, והדלקתי פנסים, הן התפשטו, התחבקו והמתינו שאני אאסוף את עצמי ואתחיל לצלם.

במשך שעה שלמה צילמתי וניגבתי את הדמעות.

המושג – שאני מרבה להשתמש בו – "לצלם מהבטן", מעולם לא היה מוחשי, נכון, מדוייק ונוכח כל כך.

הן דיברו, והתחבקו, והתנשקו, ורקדו, וקצת דיברנו, ממש מעט.

זה היה סשן כזה, של פתיחת הלב, ועצב אינסופי על הפרידה הקרובה, ועל הכאב הבלתי נתפס, וכל הזמן הזה חשבתי, כמה נפלא שהן זכו באהבה העצומה הזו, ושהן זוכות להיפרד.

הרגשתי ברת מזל ששתי הנשים המדהימות האלה בחרו בי להיות להן עדה לרגעים העצובים והמאושרים האלה.

עד אתמול הן היו זרות מוחלטות, “חברת פייסבוק" ועכשיו, הן יהיו תמיד בלב שלי.

DSC_2820.