Monthly Archives

פברואר 2015

chiche

אומרים שהזמן מרפא פצעים.
אז אומרים.
כתבתי את הטקסט הזה לפני 12 שנה (פברואר)
היום ספרתי 38 שנה. חיים שלמים בלי אבא.
כלום לא השתנה.
***

עשרים וארבע שנים עברו ואף לא דקה, זה לא רחוק כל כך. לקחת איתך פיסת חיים, נשארת לגור בתוך העור. הרופא אמר שצריך ללכת. שבוע אחרי שהשתחררת מהבית חולים כל כך פחדת להיות כמו אבא שלך, שיצאת לרחוב והלכת. היה קר בחוץ ואתה ספון בתוך צווארון המעיל החום שלך אמרת קילומטר יהיה נחמד. שעתיים אחרי זה חזרת. סמוק לחיים, מתנשף מהמאמץ. דאגנו כל כך, למה לוקח לך כל כך הרבה זמן הקילומטר הארור הזה. היה לי קשה אז עצרתי לנוח. בפעם הבאה יהיה יותר קל, יקח לי פחות זמן ואני אלך קצת יותר. זה כמובן לא קרה, אמרת אני רוצה לחיות את חיי כמו שאני אוהב. כל זמן שאוכל. לא רוצה להיות נכה, לא רוצה להיות מוגבל. בכינו וצעקנו וביקשנו וכעסנו. ואתה הרי החלטת. אפילו התערבת עם הפסיכולוגית שלך שלא תמות לפני התאריך של אבא שלך. באותו גיל. בסוף דצמבר לא יכולת כבר והרופא לחץ אז התאשפזת בבית חולים, אבל בערב הסילבסטר חתמת על שחרור, אף על פי שהרופא אמר שאתה לא נורמלי. ואמרת לי שאתה לא מוכן לבלות את הסילבסטר בבית חולים, מה אני חולה? ואז הייתה ההופעה במגרש הכדורגל, כשחיכינו להן באוטו הראתי לך תמונות חדשות שלקחתי אותו יום מהפיתוח, אני ישבתי במושב האחורי ואתה בכיסא הנהג והסתובבת אלי ואמרת לי שאתה אוהב את הצילומים שלי. היה חם ומחניק והילדים עשו תרגילי אקרובטיקה והיה צבעוני והיה סדר מדהים ופתאום מבול, כמו שתמיד קורה בקיץ, חם ומחניק וגשם שוטף את העולם. אז כולם מסביבינו שלפו מטריות, ולנו לא הייתה מטריה ואתה לא רצית ללכת כי הקטנה עוד לא סיימה את המופע שלה, אז עמדנו שם בגשם והיינו ספוגים במים והתחיל להיות קר והתחילו ברקים ורעמים ובהנהלה החליטו לפזר את האנשים ולסיים את המופע. אז רצנו במדרגות, נמאס לנו להיות רטובים וכבר היה לנו כל כך קר. רצנו ואתה כל כך רצית להגיע איתי לאוטו והיה לך כל כך קשה ועצרת בדרך כמה פעמים כי הלב והסיגריות, ושכחת את הכדור הקטן הזה שהיית מניח בפה, מתחת ללשון. ביום ראשון נסענו לשוק הציפורים וקנית לי ציפור שיר אדומה וכשהגענו הביתה הכנסנו אותה לתוך הכלוב אבל הסורגים היו מרווחים מדי והיא ברחה אז רצנו וסגרנו את כל הדלתות והחלונות ואתה רצת אחריה ותפסת אותה והחזרת אותה לכלוב פעמיים, לבסוף וויתרנו והיא עפה לה לשמש. ביום שני השניים עשר בפברואר קמת בבוקר כמו כל יום, השתעלת נורא נורא חזק והתווכחת איתה, היא אמרה שאתה לא הולך לעבוד ושהלקוחות שלך יבינו, אבל אתה בנית אימפריה קטנה ולא היית מסוגל לוותר על יום אחד, אז הלכת לשירותים והתגלחת וחזרת לחדר ונפלת על השטיח השעיר הבז' ולא קמת יותר. אני כבר ידעתי, הרי הרגשתי איך חלקים מהגוף שלי ניתקים ממנו.

chiche