Monthly Archives

יוני 2014

לא

לא זה וגם לא זה

ולרוב זה גם לא זה. מסתכלת עליך ולא נראה לי שזה

והולכת רחוק

ולפעמים גם חוזרת ובכלל לא יודעת אם זה או זה

וזה בכלל לא סיפור עם התחלהאמצעסוף

 

שנת צהריים נצחית

בסרטו ״שמש נצחית בראש צלול״, מגולל הבמאי מישל גונדרי את סיפורם של ג׳ואל וקלמנטיין, שהיו זוג במשך שנתיים ונפרדו. שניהם פונים אל מרפאה שמתמחה במחיקת זיכרון באופן ממוקד.

בשלב מסויים בתהליך המחיקה, ג׳ואל מתחרט ומצליח לשמר זיכרון של אירוע חשוב הקשור לקלמנטיין, כשהוא מתעתע ברופא ומסתיר את קלמנטיין באזור אחר בזיכרון שלו, שלא קשור אליה, שם הרופא לא יחפש אותה.

לקראת סוף הסרט, השניים נפגשים שוב, לכאורה לראשונה, אבל יש במפגש החדש-מחודש הזה שלהם תחושה עזה של דז׳ה וו  (תופעה בה אדם מרגיש כאילו התנסה כבר בעבר במצב שמתקיים בהווה).

במבט ראשון, תערוכת היחיד של שי זילברמן בגלריה עינגע נראית כתערוכת צילום קלאסית, ״מפעם״: צילומי נוף בשחור לבן, מודפסים על נייר, נתונים במסגרת שחורה עם פספרטו שמרחיק את הדימוי מהמסגרת, כזה שמשאיר הרבה אוויר ומאפשר להתמקד בדימוי. העבודות תלויות בסדר מופתי, בגובה העיניים, אחת ליד השניה, עם רווחים מתאימים. על קיר אחד עבודה אחת בודדת, גדולה יותר.

הכל מאוד נקי, מאוד מאוורר, נינוח, לא מאיים. עולם מוכר.

במבט קרוב בפרטים שונים שבכל אחת ואחת מהעבודות, מתגלה עולם אחר לגמרי. בדומה לרופא שמטפל בג׳ואל ב״שמש נצחית״, לוקח שי זילברמן את הצופה אל מקומות מוכרים, ואז הוא מחסיר מהם חלקים, מוחק אזורים שלמים, מסתיר אחרים, ובמקומם שותל פרטים וזיכרונות חדשים.

המציאות והדמיון מטשטשים, מתערבלים, ותחושת הנינוחות של ה‎רושם הראשוני נעלמת.

השימוש בשפה צילומית מבלבל, זה רק נראה כמו צילום.  זילברמן אינו צד דימויים, אינו מתבונן בעולם ומתעד אותו, אינו מביים אותו וכלל אינו מצלם אותו.

גם אם הם נראים כמו צילום, הדימויים שזילברמן מציג אינם תוצאה של תהליך של פרקטיקות צילומיות מוכרות, שתחילתן בהתבוננות ובחירת פיסות מציאות או בתכנון ובימוי הדימוי.

זילברמן בוחר את הדימויים מהקיים, אבל לא מהקיים בעולם המציאותי, זה שבחוץ, אלא במציאות שכבר הפכה לדימויים, סוג של מציאות ״יד שניה״: בספרים, אנציקלופדיות, צילומים של צלמים לא ידועים ומגזינים ישנים.

הוא גוזר ומדביק ומוחק, מצייר ומתערב בפעולות מדוייקות, כירורגיות, בדימויים הקיימים.

השאלה שתמיד נשאלת מול צילום נוף, ״איפה זה צולם״? אינה רלבנטית, כי הרי שאין מקום כזה בעולם, גם אם יש חלקים שנראים מוכרים, כאלה שאפשר לסמן אותם במפה ולנווט אליהם.

תהליך העבודה הוא תהליך של קולאז׳. אבל בשונה מעבודות קולאז׳ מוכרות – אין בעבודות של זילברמן עקבות או זכר לתהליך. הצופה מבין את התהליך מקריאת הטקסטים הנלווים לתערוכה, ולא מהתבוננות בה.

הוא אמנם מפזר רמזים בפרופורציות המשונות, כמו בעבודה עם הנמלה הגדולה ביחס לנוף; בשתילתם של בניינים מוכרים שמקומם בנופים אורבניים אל תוך צמחיה פראית, או נטיעתם במעלה כביש מתפתל.

מהתערוכה עולות שאלות על פרקטיקות אמנותיות, על החשיבות של תהליכי העבודה, על מקומו של הצילום הישיר במציאות של ריבוי דימויים.

יצירת הנוף המדומיין, זה שמכיל את הזיכרונות והתשוקות של האמן, איננה אפשרית בצילום אחד בלבד. היא זקוקה לרבדים נוספים, לשאלות נוספות, על מנת לפתות ולכשף את הצופה, לגרור אותו אל הנופים החדשים ולגרום לו להרגיש כאילו הוא כבר היה שם.

במהלך השיטוט בין העבודות השונות בתערוכה, הצופה עובר תהליך של מחיקת זיכרון של הידוע והמוכר לו, כך שבשלב מסויים הוא מתחיל להאמין שהנופים הללו, המדומיינים, שנולדו בראשו של זילברמן, הם נופים לקוחים מהמציאות, הם קיימים במקום כלשהו בעולם.

אלה נופים שמעוררים געגועים עזים למקומות שמכירים היטב אבל איש מעולם לא ביקר בהם.

שי זילברמן

שי זילברמן

שי זילברמן, שנת צהריים נצחית בגלריה עינגע, עד ה- 19 ליולי 2014

עידן התום

תערוכות אמנות מקבלות שמות שונים. לעיתים הם מסתוריים, או מתחכמים, אפילו מפתיעים.

חלי גולדנברג קראה לתערוכת היחיד הראשונה שלה ״מי שמביט בי״. וזהו שם מדוייק להפליא, בטח בקונטקסט המקומי הישראלי.

כי – מי לא ראה צילום של חלי גולדנברג על דפי העיתונים, על פרסומים של חברות שונות, מי לא מכיר את חלי מ״הלהקה״?

פעם היא הייתה בצד אחד של העדשה. עכשיו היא מסיטה את המבט שלנו ממנה אל מה שהיא רואה.

וחלי אכן רואה.

כשביקרתי בתערוכה שלה, אמרתי לה שאני קצת מקנאה בה.

אני כבר לא יודעת לראות ככה: המבט שלה מלא תום, אבל, לא להתבלבל, הוא בכלל לא תמים.

וזה שילוב מופלא, בטח בעולם רווי דימויים, רווי מצלמות וצלמים.

זהו מבט מתפעל כמו של ילד קטן שמגלה עולם, חופשי ופתוח, עולם כזה שמתגלה לאט לאט דרך עיניים משתאות, שאינו מודע לדיעות קדומות, ולא יודע וגם לא מעניין אותו איך הדברים אמורים להיות.

אבל חלי היא בכלל לא ילדה, והיא יודעת דבר אחד או שניים על החיים, ועל האמנות.

כך שהמבט שלה אינו תמים כלל.

הוא מבט חוקר, שמחפש שוב ושוב, שמייצר עולמות מופלאים מקיר מתפורר, מעצים מרקדים באור אחרון של יום, כזה שמצלם חושך ומצליח להכניס לתוכו ניואנסים של אור.

הסתובבתי בחלל הנקי – האפור עם תחושה של געגועים לצילום, להתבוננות נקיה ממניירות, למבט ישיר שחוקר ומחפש ואינו נכנע ואינו מוותר לעצמו.

חלי גולדנברג אמנות

חלי גולדנברג

חלי גולדנברג, ״מי שמביט בי״

ה״לובי״, חלל תצוגה, ארלוזורוב 6, תל אביב, עד ה- 15 ליוני

La grande bellezza

"ככה זה תמיד מסתיים. עם מוות. אבל קודם היו החיים, חבויים מתחת לבלה, בלה, בלה…אחרי הכל, זה רק טריק, כן, רק טריק״
ג׳פ גמברדלה

 

כבר די הרבה זמן מחכה לי הסרט הזה, שאראה אותו.
היה קשה למצוא שעתיים וחצי פנויות כדי שזה יקרה.
ואתמול הן היו שם, השעות: שבת אחר הצהריים, עם השקט הזה שמגיע אחרי שבוע עמוס. זמן שלא חייבים כלום.

יותר משעתיים ביליתי בתוך הראש של ג׳פ, סופר שכתב ספר אחד בחייו, בצעירותו, ספר מוצלח שהכניס אותו למילייה הבוהמי – אמנותי של רומא.
ומאז הוא כותב, אבל לא ספרים. הוא מראיין וכותב עבור מגזין נחשב, והוא משוטט ומבלה ברומא.
הסרט מתחיל בחגיגת יומולדת 65 של ג׳פ גמברדלה. הוא עדיין נראה טוב, המוח שלו חד כתער, נשים וגברים מעריצות אותו, אנשים זוכרים לו את הספר הגאוני שלו.
והוא משוטט לו ברומא ומתבונן. ומחפש.

vr08
את מה שהוא מחפש אני לא אגלה כי אני לא רוצה לקלקל למי שיקבל את המלצתי וירוץ לראות את הסרט.
שנים חיכיתי לסרט כזה. סרט שפליני והאחים טרביאני ואטורה סקולה לא היו מתביישים לחתום עליו, אבל עכשווי מאוד.
סרט ארוך, שלא ממהר לשום מקום. אבל הוא לא משעמם לשניה. הסיפור שהוא מספר הוא לא ליניארי, אלא אסוציאטיבי.
באופן שנראה הגיוני לגמרי, בסצנות סוריאליסטיות משובחות, הוא לוקח את הצופה, ביד בטוחה, במבוך המופלא הזה שמתפתל לו בתוך האיש, בקרביים שלו, במחשבות שלו, בזיכרונות ובחלומות שלו.

2b80e53c1e8e32f81f0c3ac2cd2df457
הוא מצייר תמונה עגומה וזוהרת של חברה אינטלקטואלית ודקדנטית, שעסוקה בעצמה, לא מביאה תועלת אבל גם לא ממש נהנית מהרגע, או מדבר.
הכל שטחי, ולא נוגע, ולא מגיע.

ברקע, השחקנית הכמעט ראשית – הנצרות – על כל האבסורד והנחמה שהיא מייצגת.
ואין תשובות. רק שאלות, כמו שאמנות טובה יודעת לעשות.
והצילום, נפלא, מרגש, מוכר ומפתיע.
יפה, מכוער, מצחיק, עצוב, משמח ומדכא.

כל כך.