Monthly Archives

אפריל 2014

זעם חגיגי

תקראו לי שמאלנית.

עשרים חבילות של פיתות, 4 קופסאות קורנפלקס, אינספור ערימות של לחם.
באיזשהו רגע הפסקתי לספור. וזה רק בסיבוב ממש קצר, בשכונה שלי. לא שכונת פאר, גם לא שכונת עוני.
אנשים לא גומרים את החודש, ילדים הולכים לבית הספר רעבים, משפחות שלמות ישנות באוהלים ברחוב, ניצולי שואה חיים בעוני מחפיר.
ואנשים, בשם השם או אגדה אורבנית כלשהי שורפים, משמידים וזורקים לפח כמויות של אוכל. כי הוא טמא, חמץ, או איך שתקראו לו.

תקראו לי כופרת.

למה אסור לי לקנות "חמץ" בסופר, למה מסתירים לי אותו?
וכן, אני יכולה להתאפק ולא לאכול חמץ שבוע שלם וגם יותר. זה לא העניין.
העניין הוא הכפיה.
שאני לא יכולה להחליט מה אני אוכלת.

 תקראו לי פמינסיטית קיצונית

טרפת הנקיון,
זו לא עוד דרך למשטר נשים?
להחזיר אותן למקומן: לנקיונות, לתחזוקת הבית. ראיתי כל כך הרבה נשים בשבוע האחרון סחוטות, חסרות חיים, שרק מדברות על כמה הגוף כואב להן, על כמה הן רוצות כבר לנוח. (בקבר, מותק, תנוחי בקבר. סיימת לנקות? עכשיו תתחילי לבשל…)

 

לא היה אמור להיות כאן איזה עניין עם יציאה מעבדות לחירות

חתולים יאכלו הרבה חמץ בשכונה

אני מעריכה שהרבה חתולים יאכלו קורנפלקס בימים הקרובים

אה, כן, חג שמח

החופש להתנסות

בתקופה האחרונה אני לא ממש מתרגשת מאמנות. לרוב לא בא לי בכלל לבקר בתערוכות כמו פעם.

אני יודעת שבאיזשהו מקום זה קשור ל"דאון" שהגיע אחרי ה"היי" הגדול של תערוכת היחיד, בה השקעתי את נשמתי.

אין דבר שאני מצפה לו יותר מאשר תערוכה שתחדש לי את התשוקה לאמנות.

ואז … הגעתי לתערוכה "תנועה מגונה "של ליאור שטיינר ושחר סריג.

באתי כי אני אוהבת את ליאור, את האישה והאמנית, ונשארתי כי מה שראיתי מצא חן בעיניי. מאוד.

ליאור שטיינר

ליאור שטיינר

שניהם ציירים מצויינים.
אבל אין בדיאלוג הזה שנוצר בין ליאור ושחר וירטואוזיות של ציירים.
יש הזמנה לצפות בתהליך, בחיפוש, במשחק, בהנאה שביצירה, בבדיקת גבולות ויכולות החלל. ללא תבניות ומוסכמות.

הם לא מרגישים צורך להוכיח לצופים או לעצמם את יכולות הציור שלהם, את ההבנה העמוקה בנושא, ובקומפוזיציה, במרקמים והנחת הצבע על הבד.
כך, הם יכולים להרשות לעצמם להתנסות. ולשתף את הצופים בהתנסויות שלהם. של שניהם ביחד וכל אחד לחוד.

קטע מהעבודה המשותפת של ליאור שטיינר ושחר סריג

גם הטקסט שמלווה את התערוכה, שפותח במשפט – שכל כך התחברתי אליו – “במקום בו נגמרות המילים תתפרץ התנועה", מאוד מעניין. הוא לא טקסט אוצרותי רגיל, אלא המשך (או התחלה) טקסטואלי של הדיאלוג הויזואלי שמתקיים בין ליאור ושחר.

 תנועה מגונה, ליאור שטיינר ושחר סריג, אוצרת: רותם ריטוב, גלריה אלפרד, עד ה- 26 לאפריל

יומני פרלוב

יומנים אישיים מרתקים אותי. יש ביומן אישי תחושה של חיים עם משמעות, חיים ששווה לעקוב אחריהם ולהתעכב עליהם.
מחשבות, תוכניות, אירועים גדולים כקטנים שנרשמים כמו המחשבות שמתרוצצות בראש, ישר אל הנייר.
כי הרי היומן מיועד לכותב היומן בלבד, מה שמאפשר את קילוף המסכות, ויתור על שליטה, זה לא צריך להיות יפה או מעניין, אמנותי או מעוצב.
לפעמים, אחרי זמן מה, חוזרים אליו, נזכרים בדברים שקרו, או דברים שתוכננו.
וקורה, שמישהו מגלה את היומן, ולומד דברים על הכותב שלא ידע. פעם, היומנים היו פרטיים, סודיים אפילו, והיו לא מעט דרמות סביב הורים שהפרו את קוד הסודיות וקראו את היומנים של הילדים שלהם, בסתר או בגלוי.

דווקא היום, כשכולנו משתפים ברמה זו או אחרת את היומיום שלנו ברשתות החברתיות, מעניין להתבונן על העשייה האמנותית של דוד פרלוב, זו שעוסקת בתיעוד היומיום, בפרטים הקטנים.
ריגשו אותי במיוחד צילומי הפולרואיד והיומנים שיש בהם ערבוביה של טקסטים בשפות שונות, רישומים ותוכניות של עבודות.

דוד פרלוב | רישומים, תצלומים, סרטים מוזיאון עין חרוד, עד ה– 31.5.2014

דוד פרלוב, הרבה לפני האינסטגרם

דוד פרלוב, הרבה לפני האינסטגרם

יומני פרלוב

תוכניות, אסוסיאציות ומחשבות בשתי שפות