Monthly Archives

ינואר 2014

הזמנה לתערוכת צילום ארצית "צילום בגיל"

מתרגשת להזמין אותך לתערוכה ארצית של "צילום בגיל "פרויקט צילום ייחודי שאני גאה להיות חלק ממנו יחד עם שותפותיי סיגל הראל מור ורונית קרן והתקיים עד כה בשבעה מקומות שונים ברחבי הארץ.

 הרעיון שקשישים בכלל וניצולי שואה בפרט יכולים לפתוח להם ולנו צוהר מיוחד בעזרתה של המצלמה אל עולם של תכנים עשיר, אשר נוגע בתקופה אפלה וממשיך אל החיים של כל אחד ואחת, התפתח למקומות שאפילו לא העזתי לדמיין.

 
"לבבות שנדמו" - יהודית ברטוב

"לבבות שנדמו" – יהודית ברטוב

הפתיחה:  יום חמישי ה6.2.14 בשעה 17:00  בתיאטרון גבעתיים

 "צילום בגיל" / להתמודד עם זיכרון השואה באמצעות צילום

"…אין צורך להעניש את עצמך בהתאבדות בגלל אשמה אחת שאתה כבר מכפר עליה בסבל היומיומי…" פרימו לוי

 סדנת 'צילום בגיל' נוצרה מתוך אמונה שצילום יכול להיות כלי ביטוי נפלא לניצולי שואה, שרוצים לצאת למסע יצירתי בעקבות זיכרונות, תובנות, סיפורים וחוויות מהעבר. בהקשר זה כותב תיאורטיקן הצילום רולנד בארת בספרו " מחשבות על הצילום":" הצילום שייך לאותו סוג של עצמים דפופים שאינך יכול להפריד שני דפים בהם זה מזה בלא להשחית את שניהם:…שניות שאנו יכולים להשיגה במחשבה אך לא לתופסה בחושים." אין כמו המצלמה להעביר רחשי לב ותחושות ויזואליות הממחישות את סערת הלב ומביאות לידי ביטוי ממשי ודרמטי את עוצמתו של הזיכרון. הנראה אינו מופרד מהמורגש והמונצח והוא כאילו מקבע בעזרת כוחה של היצירה והאמנות את חיבור השכל לרגש לעדי עד.

 בסדנה למדו המשתתפים את יסודות הצילום ובעיקר את סוד ההתבוננות. לרבים מהם נפתח מימד חדש להסתכלות על העולם הסובב אותם בעזרתו יכלו להסתכל גם אחורה אל עברם רב החוויות ולצלם אותו בהשלמה ממקום בטוח. הענקת היכולת לתת להם כלי חדש ואפקטיבי שבאמצעותו יוכלו להתרשם וליצור תגובה מאוחרת אך ישירה – מאפשר להם להעניק לצופה מידע אמפאטי ואמיתי על העובר עליהם מידי שעה במהלך חייהם.

 אפשר לראות בתערוכה סוגים שונים של יצירות, שמעידים על החיבור של כל צלם לסגנון אחר של צילום. חלק מהניצולים בחרו לתעד רגעים מעצבים בחייהם ולשם כך ביימו סצנות וצילמו אותם. אחרים תפסו רגע מכריע במצלמתם שהתחבר לחוויה רגשית בעברם ויש אף כאלה שבחרו בצילום מופשט כאמירה ויזואלית המבטאת תחושות ורגשות משמעותיים.

 המבקר בתערוכה ימצא זיכרונות, געגועים ואפילו טעמים. יחד עם המצלמה נכנסו הצלמים למקומות אישיים ונתנו ביטוי לזיכרונות מהעבר, דרכי התמודדות, עוצמות נפש, חוויות, תובנות, רגשות ומאוויים. כל צילום טומן בתוכו סיפור אחד ושווה יותר מאלף מילים. התערוכה כולה לוקחת אותנו אל תוך עולם אנושי מרתק ואל סיפורה של תקופה.

דורון פולק, אוצר הגלריה בתאטרון גבעתיים

התקף הלב של הנשמה*

פז ארזוריז מצלמת זוגות של אנשים מאושפזים בבתי חולים פסיכיאטריי.

המצלמה שלה מעניקה משנה תוקף לתשוקה שלהם.

בסידרה הזו של פז עולות שאלות לגבי המוסכמות החברתיות שקשורות לזוגיות ול"נורמליות".

* בספרדית – El infarto del alma, כך קוראת האמנית לסידרת הצילומים הזו.

© Paz Errázuriz

© Paz Errázuriz

על סובלנות וחיות אחרות

הייתי בת 8, שכבתי במיטה ערה, כולם כבר ישנו בבית. אני זוכרת את רצף המחשבות שהסתחרר לי בראש בנושא שמאוד העסיק אותי: איך נולדים ילדים, ואיך גוף קטן הופך עם השנים לגוף גדול, ואיך הגוף הזה משתנה ומזדקן ומת. ומה קורה אחרי שהגוף מת. ניסיתי בכל כוחי לדמיין את אלוהים לוקח אליו את כל המתים ונותן להם חיים בשמיים אבל לא הצלחתי. ראיתי רק אינסוף שחור.

אמרתי לעצמי, אם כך, יש גוף שחי פעם אחת וזהו. ולא משנה אם הוא איש או אישה, כלב או נמלה.
ושלכל יצור חי מגיע לחיות טוב ועד תום את חייו, כי זו ההזדמנות היחידה שיש לו.
ושלאכול חיות זה לא מוסרי, כי מי אנחנו – בני האדם – שנפסיק את החיים שלהם, כדי לאכול אותם? הרי יש דברים אחרים שאפשר לאכול…

אז ברמה התאורטית אני צמחונית אדוקה.
בפרקטיקה –
גדלתי בארץ הפרות, בה מאכילים במיץ בשר תינוקות שעוד אין להם שיניים, ולימדו אותי שמי לא אוכל בשר – לא יכול לגדול ולחיות טוב. ומי שבוחר לא לאכול בשר – הוא לא לגמרי שפוי.
זה מאוד פשוט: בארגנטינה אוכלים הרבה בשר כי יש הרבה פרות. ובמדינה שאחוז גדול מאוד של האוכלוסיה שלה עני מאוד, אוכלים מה שיש.

זה לא תירוץ, אבל מה שלומדים בילדות משפיע, גם אם בדרך מגיעים למסקנות אחרות. זה והעובדה שהתחתנתי עם ארגנטינאי שגדל על טהרת הבשר, הוא וכל משפחת החברים שלנו, עבורם חיים ללא אכילת בשר הם לא חיים.

ובכל זאת, לרוב אעדיף לא לאכול בשר. אבל אני לא דתיה בעניין הזה. ולא בכל עניין אחר.

* * *

בזמן האחרון אני מרגישה שהצמחונות הפכה לעוד כת לא סובלנית שמאמיניה חווים את עצמם כאנשים עליונים ומקטלגים את אוכלי הבשר כפושעים ולא ראויים לחיים על פני האדמה.
אני אומרת "עוד כת" כי אפשר להחליף את "צמחונים" ב"דתיים", "ימניים", ואת אוכלי הבשר ב"חילוניים", "שמאלניים". ולהיפך.
וקשה לי עם קיצוניות.

קשה לי עם קיצוניות שמתירה ואף מעודדת שנאה.
קשה לי עם אנשים שמנסים לכפות עליי את האמונה שלהם, כל אמונה. כי אני חווה את זה כנסיון להגביל את חופש הבחירה שלי.
ואני מרגישה שאין הבדל בין זלזול ויחס מתנשא כלפי קרניבורים לזלזול ויחס מתנשא כלפי יהודים, או כושים, או חילונים, או נשים.
או כל אדם שבוחר לחשוב או לחיות אחרת.

מיס עולם האמיצה

שמעתי על הסרט של לינור אברג'יל כשעבדתי על פרוייקט "גיבורות".

זו הייתה תקופה קשה ומתסכלת, ואני מודה, שזה עצבן אותי. חשבתי – מי יקשיב לי כשמלכת יופי לשעבר עושה סרט שעוסק בנפגעות תקיפה מינית, שהמסר שלו זהה: לא לשתוק, לא להתבייש, לא להסתיר. לדבר על הפגיעה כדי שהעולם יראה וישמע, וגם – לא פחות חשוב – כדרך לריפוי.

תערוכת גיבורות הוצגה ועוד תוצג, והבנתי שלא משנה כמה יעסקו בנושא, לכולם יש מקום, וכולם משפיעים קצת, תורמים עוד קצת להעלאת המודעות ואולי אולי לשינוי חברתי.

ראיתי את הסרט, והוא חשוב ומעלה שאלות קשות לגבי ההתנהלות של החברה, של המשטרה, של המדינה כלפי נפגעות תקיפה מינית. בארץ ובחו"ל.

הכוח המרכזי של הסרט הוא החשיפה האישית של לינור, לא (רק) בגלל שהיא מלכת יופי לשעבר.

כי היא מביאה את הסיפור האישי שלה, בגוף ראשון. ואולי יש בו את הגוון הצהוב שאני כל כך התרחקתי ממנו ב"גיבורות", אבל זו הדרך שהיא בחרה, והיא עובדת, היא משפיעה גם על הצופים וגם על נפגעות אחרות.

הסרט המלא