Monthly Archives

דצמבר 2011

ראיית החולף

אי-ידיעה היא ראיית החולף-כנצחי, הטמא-כטהור, המצער והמכאיב-כמענג וראיית הרֵיק מנשגבות (אַנָאטְמַן, לא-עצמי)-כנשגב (אַטְמַן, עצמי) (פטנג′לי, פרק II סוטרה 5)

ושוב תודה למירה, גם על זה

חג לא שמח

החג הראשון שחגגתי בארץ היה חנוכה. היינו אז באולפן לעולים בשיכון דורה בנתניה.  למעשה, זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שחגגתי את החג הזה. הייתי בת 12, וגדלתי במשפחה מארכסיסטית, ההורים שלי לא חגגו חגים יהודים. הם התחתנו בבית כנסת וזה היה פחות או יותר כל הקשר שלהם ליהדות.

טקס הדלקת נרות חנוכה במועדון של האולפן היה מקסים. מכל מדינה נבחר עולה שעלה לבמה והדליק נר בתוך תפוז. אבא שלי היה הנציג הארגנטינאי הגאה, וגמגם ברכה בשפה שנשמעה יותר ספרדית מעברית.

המסיבה שלאחר הטקסט כבר הייתה פחות שמחה. ריצות, בכי, התלחשויות, וקבוצה של גברים שיצאו אל הלילה הסוער והקר לחפש. הבנתי שמישהי מהאולפן לא סתם לא הגיעה למסיבה, אבל המבוגרים לא נידבו מידע.

בבוקר אבא סיפר, שהבנים של פרידה המקסיקנית גילו בחולות את השיער הג'ינג'י שלה, שנאנסה ונרצחה. את המשמעות של המילה הזו, אונס, הבנתי הרבה יותר מאוחר. אבל אני זוכרת את הדיבורים סביב הפרשה – היא הייתה הולכת לעשות הליכות בחוף הים השומם, לבדה. הייתי נוסעת על אופניים לשם עם שני בני הדודים שלי לבנות עיר-חול כל יום לאחר הלימודים, עד שהתחיל להיות קר מדי.

מאז, חנוכה תמיד מתחבר לי לכאב בטן, לאימה, לקור, לעצב גדול.

לאורך השנים היו הרבה חגים שמחים, בעיקר כשהילדים היו קטנים, אבל הזכרון העצוב מחנוכה הראשון תמיד שם.

השנה, השבוע, סול שלנו מתה. יום לפני נר ראשון, לאחר חודש וחצי שנלחמנו על החיים שלה. עד שאי אפשר היה יותר.

קשה להסביר את האובדן הזה. הכאב בלתי נסבל. הלב הענק הזה שידע רק לאהוב, איננו.

כנראה שעבורי חנוכה לא נועד להיות חג שמח.

ואז הגיע נובמבר והוא שוב היה מלא בעצב.

היה חם ולח כל כך בפברואר, מאי היה גשום באופן חריג. האיש הזה, חשבתי שהוא יכול על הכל, שכב חסר אונים על השטיח השעיר הבז'. הנשימות היו כבדות, לרגע נעצרו והתרסקו לתוך שיעול כבד עד שפסקו. זו שאיתו נותרה שרועה על המיטה הקטנה, נוזל שחור נקרש על שפתיה, בכלל לא נשמה. וחוסר האונים הזה. היא רצתה שיהיה לה כוח על. שאוכל לתקן, לחסוך את הכאב.