Monthly Archives

ספטמבר 2011

בפנים: אמנות רחוב בתל אביב

כששמעתי שבאוגוסט נפתחת תערוכת גרפיטי בהלנה רובינשטיין התמלאתי בציפיה גדולה.

אני אוהבת גרפיטי. אני אוהבת את היצירתיות, את הצבעוניות, את המסרים, את האופי הייחודי שאמני הגרפיטי מקנים לכל עיר ועיר. הדרך בה הם "מלבישים" את קירות העיר.

אני תמיד מחפשת, כמו מול כל יצירת אמנות, את היוצרים שמאחורי העבודה. את המאפיינים שלהם, את הקו שלהם, את "כתב היד" שלהם.

קצת חששתי שהקירות הלבנים, המכובדים, של החלל המזויאלי, יגבילו, או יעיקו, או לא יתאימו ליצירות המתקשרות למרחבים עירוניים פתוחים, אקלקטיים, תזזיתיים, רועשים.

ואז… הפתעה.

מעבר לכשרון העצום של האמנים, נעשתה כאן עבודה אוצרותית מרשימה, שהשכילה לעשות את המעבר מהרחוב לחלל הסגור באופן אורגני, כאילו הקירות של הלנה רובינשטיין תמיד היו שם כדי להכיל את הרחוב.

לקראת התערוכה, האמנים עבדו בתוך החלל במשך חודש שלם.

יש בתערוכה הרבה עבודות טובות. אני נמשכתי (יש לומר די התעלפתי…) משתיים במיוחד:

העבודה של , Foma <3 שמסתבר שהיא אחת הנשים המעטות שפועלות בסצנת הגרפיטי בארץ (והיא פשוט מעולה !!!) והיא גם אחראית לפרוייקט שעוסק בהטרדה מינית Speak no

Foma <3

ציור דמות על קיר ענק, שהשער שלה פורץ החוצה אל החלונות, אל הקומה העליונה של החלל.

דימויים נוספים מצויירים על לוחות עץ פשוטים, שהזמן והשימוש הותירו בהם את רישומם, והם מונחים על הרצפה, תלויים על הקיר.

כל הדימויים – חלקם נשים, חלקם גברים, חלקם בעלי מיניות לא מוגדרת, מתכתבים בצורה זו או אחרת עם תולדות האמנות –

הדמות הגדולה, עם השיער ה"מתנפנף" הזכירה לי את הונוס של בוטיצ'לי,

אחת הדמויות שמצויירת על עץ הזכירה לי את לאונרדו בפורטרט עצמי

ויש גם רקדנית שקושרת את הנעליים שלה, שזרקה אותי ישר אל הרקדניות של דגה.

תענוג אמיתי.

* * *

Know Hope

הציורים של Know Hope נפלאים, ומי שמסתובב קצת בתל אביב בעיניים פקוחות, ראה לפחות אחד שלו.

בתערוכה הזו יש כמה עבודות שלו, נהדרות כולן, אך הנהדרת מכולם היא המיצב A Stumbled Forest, שממש נראה כמו אניה טובעת, שמתוכה מציצות הדמויות של know hope  בגודל מלא: גופים שלמים, ידיים ורגליים מושטות לעזרה, דגלים לבנים, הכל במין אנדרלמוסיה מאורגנת ואסטטית להפליא.

פרומנזיה

"זה קורה לי מידי יום ,בוודאי לא רק לי. הולך, רואה אנשים, מריח ריחות, ממשש חפצים ואז משהו מתפרץ, מרגיש מוחשי ואמיתי.

הוא חי ובועט בי אך אין בו ממש, וכפי שהוא מתפרץ כך הוא נעלם.

הוא נמצא אצלי אבל הוא לא קיים".

 

"אנשי הפרומנזיה" הם האנשים שלי, קיימים במעמקי הזיכרון ,ישנים רוב הזמן, מתעוררים לעיתים אך שותקים. המציאות מפרה את מנוחתם. הם קמים, מופעים ונעלמים שוב, עד הפעם הבאה".

 

"זה כמו ללכת לאיבוד או לאבד משהו ואז להתחיל לחפש .

מרגישים את התשובה ממש קרובה אך היא אינה שם, ואז מוותרים חוזרים חזרה וחושבים על החיים הפשוטים, על מה עושים מחר ומה היו חדשות היום ומה שלום כולם.

ואי שם בדרך זה מגיע פתאום..".

צור דרעי הוא בוגר המחלקה לתקשורת צילומית בהדסה.

בתערוכת סיום הלימודים, הציג דרעי עבודה בשם "פרומנזיה" (שהוא שמה המדעי של תופעת הדז'ה וו).

© צור דרעי

כל אחד חווה, לפחות פעם בחייו, את התחושה הזו של – הייתי כבר כאן, זה כבר קרה לי, באופן בלתי מוסבר לחלוטין.
וזה בדיוק מה שהרגשתי כשעמדתי מול העבודות של דרעי: ראיתי את זה כבר.
מאז שראיתי את העבודה ועד שהתיישבתי לכתוב עליה עבר זמן מה, ומדי פעם, כשחשבתי על זה, שאלתי את עצמי: התחושה הזו – היא לטובה או לרעה?

© צור דרעי

יש עבודות שהן מחווה לאמני עבר, יש עבודות שהן טייק אוף על עבודות של אמנים אחרים, יש עבודות שמצטטות מתוך עבודות של אמנים אחרים. יש עבודות שמזכירות עבודות של אמנים אחרים. הוריאציות הן אינסופיות. (האחרונה היא אסטרטגיה פופולרית בעולם הפרסום).
הצילומים של דרעי לא מצטטים, לא מחווים, לא מעתיקים. כשמתבוננים בהם רואים סידרה ארוכה וגדולה של צלמים שצילמו פורטרטים, באסטטיקה מאוד דומה: הקומפוזיציה המדוייקת, הצילום בשחור לבן, המבט הנוקב.

© צור דרעי

בשונה מצלמים שיכולים לעלות בזיכרון (הראשון שעלה לי היה הפרוייקט המקסים Brown Sisters של ניקולס ניקסון ) שנושא העבודה שלהם הוא האובייקט עצמו, נושא העבודה של צור הוא הזיכרון עצמו, הזיכרון שמותירים בנו אנשים, אירועים, חוויות, יצירות אמנות.

*פרומנזיה היא שמה המדעי של תופעת הדז'ה וו הוא (מלטינית: "לפני הזיכרון").