Monthly Archives

אוגוסט 2011

זמאיקאה? תזכורת + עדכון

עוד לא נרגעתי מפסטיבל ניסוי כלים וכבר מתרגשת שוב להזמין לתערוכה מרתקת ויצירתית חדשה שאני משתתפת בה:

זמאיקאה?

בגלריה על הצוק בנתניה. הפתיחה ביום חמישי ה- 1 לספטמבר, ב- 19:30, והיא תוצג עד ה- 6 לאוקטובר. תבואו !

כתבה על התערוכה שהתפרסמה היום ב- YNET

translucent

פסטיבל ניסוי כלים תם ונשלם.

היה נחמד, מזמן לא דיברתי עם אנשים רבים כל כך…

שמחתי על החשיפה של הפרוייקט, על האפשרות לשמוע ולראות תגובות, על השאלות,  והמחשבות הרבות שעלו בעקבות השיחות.

תודה לכל מי שהגיע לבקר, ולאלה שלא הספיקו או לא יכלו (ובעיקר בעקיר ליולי אהובתי, שהייתה באה להציץ אם לא הייתה במרחק של מלא קילומטרים מכאן) – העלתי את כל הפרוייקט לכאן.

translucent

translucent

העבודה הזו נולדה לפני קצת יותר משנה. ישבנו בבית קפה וסיפרתי לרוני שיש לי רעיון לעבודה בהשראת קומיקס-פוטורומנים. על המקום רוני המציאה סיפור.

היא אמרה שהיא כותבת עליי, צלמת שמגיעה לעיר גדולה ומנוכרת.  אמרתי לה- אני לא כזו צלמת, אני לא מסתובבת עם המצלמה כל הזמן… אז חשבתי על איך אני מסתתרת מאחורי המצלמה כל פעם שאני נוסעת לחו"ל. קודם כל בודקת את המקום דרך העדשה. אם המקום הזר מתקשר איתי בתמונות, אני גם מרשה לעצמי להסתכל לו בעיניים ללא תיווך וההגנה של המצלמה.

יותר משנה עבדנו על הפרוייקט הזה. רוני כתבה עוד ועוד, ובעיקר מחקה והגיעה לטקסט מדוייק. אני צילמתי ועיבדתי את הצילומים, חיפשתי את השפה החזותית שמתאימה לטקסט המתגבש של רוני. וביחד חיפשנו את הדמות הראשית של הסיפור. כשמצאנו את תמר, הכל נהיה קל יותר. היא הייתה הדמות הנכונה, וגם הביאה תובנות חדשות כיוצרת.

היו רגעים לא פשוטים, כשרוני לא אהבה את מה שעשיתי. היה לי קשה להקשיב ולשקול שינויים, אבל כל הזמן אמרתי לעצמי: אם רוני אומרת שהיא לא אוהבת משהו שאני עושה – אני צריכה להקשיב. כי הרי תמיד אני מאשימה אותה שהיא לא אובייקטיבית. אז הקשבתי, ושיניתי, ועוד שיניתי. וניקיתי וצמצמתי עד שהייתי מרוצה. עד שהכל ישב, לשלושתנו.

אני מסתכלת על העבודה וחושבת, איזה רגע מופלא. זה לא זניח, וגם לא ברור מאליו, העבודה המשותפת הזו. אנחנו חברות הרבה מאוד שנים, וזו הפעם הראשונה שיוצאת מתחת לידיים שלנו, יצירה משותפת.

אתמול תלינו את 15 הדימויים שמספרים את הסיפור.

היה מרגש וכל כך משמח, לראות את התוצאה של עבודה משותפת תלויה על הקיר.

יהיה משמח עוד יותר מחר, כשהתערוכה תיפתח, ויגיעו מבקרים.

העבודה שלנו מוצגת בקומה השניה בבית הצעירים של תל-אביב-יפו, ברחוב מזא"ה 9.  התערוכה תהיה פתוחה בימי שלישי, רביעי וחמישי השבוע, בין 17:00 ל- 23:00

רוני מספרת על העבודה

מה את רוצה ?

חגית שחל מציגה בגלריה אפארט.ארט סידרה של חיתוכי לינולאום בשם Double Trouble שעוסקת בדימויים נשיים סטריאוטיפיים, ששואלת שאלות על מקומה של האישה בחברה. מיהי האישה הסקסית?, מה היא צריכה ללבוש ולנעול ואיך היא צריכה להתנהג כדי להיחשב כמושכת בעיני הגברים (והנשים?).

© חגית שחל

מפעם לפעם אני מבקרת בתערוכה, בה אני מוצאת, שכאשר האמן יודע מה הוא אומר והוא גם יודע לתרגם את הידיעה הזו למילים ברורות, אין לי צורך להוסיף עוד הרבה מילים, וחשוב לי להביא את הטקסט כלשונו.

© חגית שחל

חגית היא אמנית כזו, וזה הטקסט שמלווה את התערוכה שלה:

סדרת העבודות "Double Trouble " היא מקבץ של חיתוכי לינוליאום, שנוצרה ללא תכנון, תוך כדי עבודה על נושא אחר, לקראת תערוכה שהתקיימה במאי 2010 בתל אביב.

© חגית שחל

לראשונה בחיי התחלתי לגלף ולחתוך בלינוליאום. הטכניקה המיוחדת לגילוף הזה הובילה אותי לתוצאה הראשונית, הדומה לכאורה ליצירת חותמות. בצירוף הבוטות האלימה של צבעי הסדרה, בשחור-לבן,  נולדו הדימויים ללא היסוס או גמגום, והם נבדלים מהדימויים המופיעים בעבודותיי בדרך כלל.

אפשר לראות בעבודות מחוכים, נעלי "סטילטו", גרבי רשת מהודקים בביריות, מגפי עור עם עקבים מחודדים ונשים שבורות הכבולות באופנים שונים. הכתובת "מה את רוצה" מופיעה בחלק מהעבודות, לפעמים בשלמות ולעתים במקוטע.

© חגית שחל

בספרו "הצגת האני בחיי היומיום" [הוצאת רשפים דביר, 1980] כותב ארווינג גופמן [Goffman]  על האדם כ"שחקן חברתי", הלובש את זהותו כמגלם תפקיד. האדם החברתי הוא שחקן המופיע בפני קהלו, התנהגותו היא כ"הופעה" (Performance). ההתנהלות היומיומית השגרתית היא בגדר "מופע", שחושף בדרכו משמעויות.

בסדרה " Double Trouble" אין מדובר בסקס ביזארי כמות שהוא. האביזרים המופיעים בעבודות והתנוחות השונות מייצגים אלמנטים שמונעים מנשים, בין השאר, תנועה חופשית ונוחה.

ל"סימנים" הללו יש מטען של פרשנויות תרבותיות והם מעוררים שאלות בסגנון "מה הם אומרים עלינו?", "מה בעצם אני אומרת על עצמי?"

הנשיות העולה מן העבודות נראית מנקודת מבט פטריארכאלית, הנטועה בתודעה המקובלת. העבודות האלה מייצגות את התהייה שלי,  "מה את (אני) רוצה?"

לאורך תהליך גילוף הלינוליאום, פציעת החומר והסרת שכבות ממנו על ידי סכינים חדים כתער, צפו שאלות המעסיקות אותי זה שנים. לא דנתי בהן באופן הזה בתהליכי הציור המוכרים לי. העבודות נאספו ונערמו כמו שברים ובעקבותיהן עלו התהיות, באופן מילולי.

© חגית שחל

את כלי העבודה שלי אני מאכסנת בתיק בד, שאני מכנה "תיק הסריגה שלי". אני לוקחת אותו איתי לחופשות, או עובדת איתו בשבתות על המרפסת. סריגה, הנתפסת כמלאכה נשית מסורתית, מתקשרת אצלי למלאכה של סכינים ופציעות.

כואב לי פרק יד ימין מהגילוף. דרוש כוח כדי לגלף את הנשים הכנועות האלה, שתנועתן מוגבלת.

האם הנשים שלי, הכבולות בחצאיות צרות ועקבים בלתי אפשריים, תוכלנה  לשמור על עצמן, להזדקף לכשתרצנה ולהחזיר לעצמן את המבט?