Monthly Archives

יולי 2011

הִנֵּנִי

הפורטרטים שמעיין זארי מציגה בתערוכת הבוגרים של הדסה מרתקים. המבט חוזר שוב ושוב אל פניהן של המצולמות, כל אחת מעניינת בדרכה. הייתה לי תחושה שהר געש מסתתר מאחורי החזות העדינה והשברירית שלהן. בנות שהן כבר לא ילדות ועדיין אי אפשר לקרוא להן נשים, על התפר הזה שבין ילדות לבגרות.

© מעיין זארי

אבל התחושה של מצב הביניים הזה היא לא רק עניין של גיל, אלא גם של שפת הגוף, של הלבוש, של המבט, משהו בעיניים הפעורות לרווחה של הבנות האלה משקף שאלות שנשאלות, חיפוש שעומד בסתירה לחזות הצנועה שלהן.

למעיין יש "כתב יד" ברור ומהודק, מפתיע אצל סטודנטית צעירה. העבודה שלה היא מקצועית הן ברמת התוכן והן ברמה הטכנית שלה.

© מעיין זארי

מרשים להביט בצילומים היפים של מעיין, ואז להחזיר את המבט אליה, אל הצלמת, שאמנם טכנית לא צילמה את עצמה, אבל אפשר לראות אותה, את אותו מבט, אותה צניעות, אותן שאלות, אותו גוף גבעולי ועדין, בכל אחת ואחת מהמצולמות שלה.

© מעיין זארי

בספטמבר תציג מעיין את כל גוף העבודה הזה שלה, בתערוכת יחיד, כבר לא כסטודנטית אלא כאמנית לכל דבר, בבית האמנים בירושלים.

אני בטוחה שעוד נשמע עליה רבות.

צבע זה לא לכלוך (התשוקה לצבע)

נרקיס שחף, מייצרת פריטים מאויירים ומעוצבים עם טאץ' אישי.


מאז שהיא הייתה ממש קטנטונת, נרקיס אוהבת צבע. היא ציירה על עצמה, על המפות, על הקירות, על הרהיטים, ולפעמים אפילו על ניירות…
אחד המשפטים הראשונים שלימדתי אותה היה "צבע זה לא לכלוך". היא אמרה את זה לגננת, כשהיא ניסתה ללמד אותה "לא לצאת מהקווים"… היא אמרה את זה לאבא שלה, שלא התלהב במיוחד מרהיטים מרוחים בצבע.


נרקיס גדלה יפה והאהבה שלה לצבע התבררה ככישרון גדול לציור (ואת זה לא רק האמא הלא אובייקטיבית אומרת), כשהמשפט הזה הוא מבחינתה "כלל ברזל".

בגיל 24 נרקיס עדיין נהנית מהצבע, ומהציור – גם כשזה מקצוע ופרנסה, ועדיין חושבת שצבע זה לא לכלוך (ומאד נהנתה למרוח את עצמה ואת הסטודיו בצבע…)