Monthly Archives

דצמבר 2010

Ismaning

דניאלה הורבין חוזרת אל בית ילדותה באיסמנינג שליד מינכן.

לכאורה, מסע פרטי-אישי-נוסטלגי אל מחוזות הילדות. מילים כמו חיפוש עצמי, שורשים, צפו וטיילו בראש שלי בדרכי אל הגלריה. הקשרים מיידיים.

אבל, הצילומים שתלויים על הקיר אינם נוסטלגיים, אינם מתרפקים על העבר. הצילום של דניאלה הוא לא פתייני והוא לא נותר במרחב האישי שלה בלבד.

© דניאלה הורבין

החזרה אל בית ילדות, במיוחד כזה שנותר מאחור בארץ רחוקה, שלא הייתה הזדמנות לבקר בו שנים רבות, היא כמעט תמיד מתסכלת: מה שנשאר חקוק בזיכרון הילדותי הוא לא תמיד תואם את המציאות. וגם כשהזיכרון הוא מדוייק, השינויים במקום, ולו אלה שהזמן נתן בו את אותותיו, ממיסים את הדימוי שנשמר בזיכרון, משנים אותו, מקלקלים אותו.

הצופה בתערוכה נלקח אל מסע אישי ופרטי משלו, אל מחוזות הזיכרון שלו.

ואז עולת השאלות…

האם מה שאני זוכרת נכון? האם זה מה שאמצא בבית בו גדלתי כשאשוב אליו?

וגם חרדה מופיעה, אולי לא אתקבל שם בברכה? אולי אתקל בגדר גבוהה שלא תאפשר לי להציץ פנימה, אל תוך החדר שפעם היה שלי?

יש בצילומים של דניאלה הרבה יופי, הקומפוזיציות מוקפדות, נקיות, נקודת המבט שלה מיוחדת בתוך המסגרת הריבועית והמסודרת.

מתחת לפני השטח האסטטי כל כך רועשים וגועשים הרגשות. יש שם כל כך הרבה עצב, וראיה מפוקחת, מאוכזבת.

© דניאלה הורבין

התערוכה מלווה בטקסט שדניאלה כתבה, והוא כל כך נגיש וברור, שבחרתי להביא אותו לכאן:

החלטתי לכתוב טקסט. טקסט בהיר וקצר. אחד כזה שלא עבר עריכה לשונית אך נכתב מכל הלב,  מאחר וחשבתי שאולי יעניין את מבקרי התערוכה לקרוא מספר מילים מפי היוצר עצמו, ללא תיווך.

התערוכה " איסמנינג" היא המשך ישיר לשתי התערוכות הקודמות שלי אשר התייחסו באופן זה או אחר לילדות שלי. בראשונה הצגתי זיכרונות ילדות פיקטיביים. צילמתי בגרמניה, ארץ הולדתי ובישראל, בה גדלתי צילומים שמתקשרים אמנם לזיכרונות פרטיים שלי אך מטרתם לעורר טריגר של זיכרונות ילדות קולקטיבים אצל הצופה. התערוכה השנייה עסקה ב"אחר" שבחברה דרך צילומים של בעח בעיקר, שצילמתי בגן חיות וקירקס שאליהם לקחו אותי בתור ילדה בגרמניה. התערוכה הנוכחית עוסקת בסיטואציית המפגש של אדם עם בית ילדותו. אמנם מדובר בבית הילדות שלי בעיר איסמנינג השוכנת בפאתי מינכן, שם גדלתי מגיל שלוש עד גיל שש,אך אני רוצה להאמין שאנשים רבים יכולים להזדהות עם החוויה הזו.

החזרה לבית שהיה בשבילי הכול, היתה מאכזבת. מפגש מוזר ודיסוציאטיבי שקצת קשה להגדירו במילים אך אולי ניתן לחוות אותו דרך הצילומים. הרי זה היה בייתי, בית שהיווה מחסה והגנה, בית שבו נוצרו זיכרונות ראשוניים, בית בו עוצבה אישיותי הבסיסית.ציפיתי למפגש הזה ותכננתי אותו במשך שנים. הגעתי עם רגשות וסנטימנטים לבית,אך לבית, כך הסתבר אין סנטימנטים חזרה. הוא עמד שם: איתן, אפרורי וקר. הגדר החיה  העדינה צמחה וגבהה והפכה לחומה אימתנית שסוגרת על הבית ולא מאפשרת יותר הצצה לתוך החצר שהיתה פעם שלי. זהו גן נעול, או אולי גן העדן האבוד לנצח.מזג האוויר החורפי האפור רק הוסיף והפך את הסיטואציה למוחשית יותר.

גם השכונה הישנה קידמה אותי בפנים קפואות.האגם שעליו החלקתי על הקרח בחורפים והיער שאני בטוחה שבו כמעט והלכתי לאיבוד פעם, גם הם שידרו ניכור וריחוק. הכל חסום, מבוצר, מתגונן, אטום. התחושה דמתה למפגש עם אהוב מפעם בו מבינים שהאינטימיות והאהבה נעלמו לנצח.

את התמונות צילמתי בהשראת הצילום הגרמני שאותו אני מאוד אוהבת. הצילום הגרמני מתאפיין בין היתר בצילום נקי ישיר וקר, פרמטרים שמאוד התאימו לתחושת הניכור שרציתי להעביר. אמנם יש בי הערכה לז'אנר הצילומי הזה המתאפיין בקודים מאוד מוקפדים אך אני גם זולגת מהקודים הללו כאשר אני מצלמת נגד השמש למשל , שיבוש מכוון שמייצר פירוש אישי ומבטא שבר ברעיון האידילי של החזרה.

דניאלה הורבין

© דניאלה הורבין

התערוכה מוצגת בגלריה אינדי, עד ה- 11 לינואר 2011

אליסיה שחף

פורסם ב- viewfinder

התשוקה להרגיש

מיד כשקראתי על פרוייקט התשוקות רציתי להשתתף בו, אבל התמהמהתי מול הצורך לברר מהי התשוקה שלי. כשהתחילו להתפרסם תשוקות זיהיתי בהן כמה מהתשוקות שלי: התשוקה למילים וספרים, והתשוקה לרקוד ולמוזיקה בכלל, לקסם הזה שיש בעולמות חדשים של ידע, ותשוקה לאנשים ושיחה מעניינת, אהבה, וחברים טובים-טובים. כל העולמות שמרכיבים אותי ושאני עסוקה בהם ואף פעם לא מוצאת עיסוק אחד שנותן את החיוּת והמלאות שמתוכן אני נושמת ויוצרת. תמיד מוצאת עצמי שוב ושוב נסחפת בכמה כיוונים, נהנית מהערבוב והגיוון. אולי זו תשוקה לחיים עצמם ואולי זו תשוקה לתשוקה עצמה – לחיות את החיים מתוך תשוקה, תשוקה כדרך חיים, כהנחיה לחיים.

הדימוי הכי חזק שיש לי הוא כנראה דווקא דימוי הנגטיב – משהו אפור וסמיך כזה, של מה התחושה של להיות בחוסר התשוקה. לא חוסר תשוקה למשהו מסוים, אלא פשוט לא לרצות כלום, לא לרצות להיות כלום או לא לרצות להיות. לא להשתוקק. התמונות מאבדות צבע ובהירות, נעשות לא מפוקסות – האדם שממול מיטשטש, האוכל נראה דהוי וללא צורה.

גם האפור הסמיך הזה הוא מלא גוונים ומשמעויות בעיני, ובתקופות שהתמודדתי איתו קרו לי דברים חשובים וגדולים ומסעירים, קשה לי לוותר ולו במחשבה על העזוּת והמקומות שיש בו. ומולו, הכוחות האדירים שנובעים כשמצליחים לשלוף את עצמנו מתוכו. כמו קרן שמש שמצליחה להסתנן בין העננים והיא התחלה של אור עצום ומסנוור ומחיה. כמו נשימת ההצלה אחרי שנשארים מתחת למים טיפה יותר מדי זמן. כמו אז, בברכה של ילדותי, קירות קרמיקה חלקלקה ומקפצות בטון אדומות. פעם לקחתי בה ילד תכול עיניים שלא שב ממלחמה לסיבוב על הכתפיים. אני זוכרת את צחוקו מצטלצל באוזני ופתאום חושך, ואז נשימה אדירה טובלת בתוך כל התכלת והאור.

ואולי התשוקה היא לא לתשוקה, שהיא סוג אחד של רגש, אלא תשוקה להרגיש. לטוב ולרע. שמחה, צחוק ואהבה עדיפים תמיד, אבל אני עומדת על זכותי להרגיש במלואם גם רגשות שליליים. להרגיש זה לחיות, לחיות זה להרגיש.

תדהר, בת 29, בעיקר מורה.

פורסם ב"סלונה"

היער שהאפיר

היו המון מטיילים היום בכבישי הכרמל. נסעו לאט, בשקט, מביטים ימינה-שמאלה מתוך המכוניות. עוצרים רגע בצד. מראים לילדים, מצלמים.

לא תכננתי לנסוע לשם, לצלם. ככה יצא. ואני עצובה שראיתי, שהרחתי.

תחילה עשיתי סיבוב גדול, המצלמה עדיין סגורה בתוך התיק, תופסת בכבוד את המושב לידי.

הייתה לי תחושה שאני נכנסת לבית קברות בזמן הלוויה של קרוב-רחוק, ובכלל לא הייתי בטוחה שאני יכולה לצלם שם.

אבל כשעצרתי וירדתי מהאוטו, כבר לא יכולתי להפסיק. חשוב לתעד, חשוב לשמר, שמחר לא נשכח. שנזכור ונזכיר.

כמה יופי אבוד. כמה עצב.

לפחות ירד גשם.