Monthly Archives

נובמבר 2010

האתיקה של הראיה

לאה גולדה הולטרמן סיימה לפני שנתיים את לימודי האמנות בבצלאל, מתגוררת כעת בברלין, עובדת על שלוש תערוכות שונות, בשלושה נושאים שונים.
פניתי אל לאה וביקשתי ממנה לענות לשאלות שלי. הרגשתי שהתשובות של לאה מבטאות את המהות שלה, שהן ערבוב חזק בין האינטלקט לרגש, במידה כזו, שהחלטתי להביא אותן כמעט בלשונה, במתכונת של שאלות ותשובות.

© לאה גולדה הולטרמן מתוך "orthodox Eros" תוצג בפאריס בתחילת אוקטובר ובבריסל ובלטביה 2011 ובישראל בגלריה טבי דרזנר זכתה בפרס ראשון בארל פסטיבל לצילום פסטיבל לצילום מקום ראשון ipa

ספרי לי קצת עלייך:
לבצלאל היתה השפעה מכרעת על היותי אמנית. המחלקה לצילום, ובמיוחד יוסי ברגר ויגאל שם טוב העניקו לי סביבה קשוחה תובענית אך תומכת
בלימודים סיגלתי לעצמי עבודה אינטנסיבית ללא פשרות ופיתחתי כלי מחשבה עמוקים שמלווים אותי בכל עת.

© לאה גולדה הולטרמן מתוך על סף המיתוס

מה מעניין אותך בצילום?
הצורך ביצירת דימוי נובע מהרצון לתעד את הרושם הפנימי שהמציאות מותירה עלי.
הכללים ביצירת דימוי, עבורי, נובעים מתוך היחס, המתח שבין האתיקה לאסתטיקה. ההקפדה על כך שהאסתטיקה של הצילום היא תמיד תוצר של האתי, של המבט, ולא רושם חטוף.
פעולת הצילום דורשת מאמץ נפשי אינטנסיבי.
הצילום מגלם בתוכו את מושג האמת, אך הוא נאמן לאמת באופן שלפעמים מצריך עורמה, מניפולציה, התכוונות שאיננה תמימה תמיד.
אנחנו יודעים שזו אינה האמת ובכל זאת אנו מאמינים לה.
אני מתעניינת באתיקה של הראיה. על מה אני מסתכלת, מדוע, מה הנושא מעורר בי. אני נאמנה ליכולת לתרגם ולצרף את התחושה למחשבה ולייצר דימוי. במהלך הזמן התרגלתי לסוג מחשבה שמתוך עצמה מחפשת את הדימויים.
המושג דימוי מעורר בי השראה משום שהוא משלב בין דמיון ככוח מחשבה ובדמיון מבחינת התגלמות כמו המציאות.
העדינות בפרטים מסעירה אותי בזמן הצילום. מצבי המנטלי שונה לחלוטין בזמן צילום. יכולת הריכוז שלי גבוהה באופן קיצוני. גם אופן ההתנהלות שלי שונה. אני מתמסרת לחלוטין למצולם, ואני מאמינה שמתוך התמסרותי תבוא שלו.

© לאה גולדה הולטרמן מתוך Exile

יש לי רצון וצורך לייצר דימויים שתהיה להם השפעה מכרעת על התרבות העכשווית.
הצילום שלי נע על תפר דק שבין התיעודי למבויים אך מילים אלה מצומצמות מידי. עוצמת החוויה היא מעין השתאות נוכח המציאות והרצון להתערב בה במידה כזו שמשחזרת אותה, מעין ציור היפריאלסטי.
גם מושא הצילום לעולם אינו נראה לי כמובן מאליו. תמיד נוכחת בי רזולוציה גבוהה של התפעלות והשתאות ולעיתים קרובות הערצה. לכן בפעמים שראשונות ששמעתי את השיח האומנותי סביב עבודותיי ואת הביטוי אנשי שוליים לא הבנתי על מה מדובר. לאט התחוור לי הפער העצום במידת הרגש שאני חווה כלפי מושאי הצילום לעומת אלה המדברים שאולי לעיתים אינם מורגשים בחוויה מעין זו.
המבט הוא פעולה. והיא חווייתית ועוצמתית ומסעירה למתבונן ולזה שמתבוננים בו.

אני מקפידה מאוד על המרכיבים של הצילום בפריים.
אבל מידת ההקפדה אינה בהכרח שמירה על סדר או ניקיון אסתטי. לעיתים נדרש מבט רופף על הסביבה ומבט אנליטי ומבין כדי לחשוף את ההילה של המושא ולשמר את החיות שבמבט.

© לאה גולדה הולטרמן מתוך Exile

איפה את מוצאת את המצולמים שלך? את מחפשת אותם? הם באים אלייך?

את המצולמים אני מוצאת במציאות סביבי – באינטרנט, ברחוב, במפגשים חברתיים.
הפעולה האהובה עליי היא לגשת לזרים מוחלטים.
בשנה האחרונה למדתי שיש נעימות מסויימת גם דרך מכרים, אבל זה נדיר.

לפעמים אנשים מבקשים ממני לצלם אותם ואני נענית להם, אך לעיתים נדירות זה מפגש שמשרת את החיפוש שלי. אני נהנית מהבקשה משום שאני מבינה שהם רואים משהו ביכולת הצילום שלי שיכול להסב להם עונג בהכרת העצמי ובהנצחתו.

© לאה גולדה הולטרמן פוטו גולדה

איך את מתחילה לעבוד על סידרה? מה בא קודם? הרעיון או האנשים?
באופן מפתיע, העבודה על סדרה עד היום לא היתה מתוכננת, ההתחלה היתה תמיד אישית וטבעית. הסקרנות והעניין יצרו את הסיטואציה ואחרי תקופה התחלתי להיות מודעת יותר לעצמי ולהבין שיש לי בעצם התחלה של סדרה.
היום אני נמצאת במצב נפשי של הרגלי עבודה כאלה שמאפשרים לי כבר לזהות את הניצנים בראשית התהוותם.

סדרה איננה עבורי רעיון או אנשים אלא תגובה למצב תרבותי.
אני נמצאת כמעט תמיד במצב של עירנות התבוננות והקשבה החקרנות אודות מצבים נפשיים אלה מגלה עולמות שונים ואני מוצאת את הגישה שלי, את הצורך והרצון לבטא עמדה או להציג מצב.

© לאה גולדה הולטרמן פורטרט עצמי

מה את עושה בברלין ?
ברלין עבורי היא מקום הבראה וקליניקה.
במהלך הזמן פיתחתי מודעות קיצונית בכל מה שקשור לזהות היהודית.
אירופה היא מקום טבעי עבורי כי גדלתי בה כמחצית מתקופת ילדותי ונעוריי.
החיבור לאירופה הוא נפשי ושורשי, וברלין באופן מיוחד מהווה קרקע פורייה עבורי ליצירה.
אני גרה שם לסירוגין
התרבות הגרמנית עשירה ומכילה בתוכה אלמנטים מפכחים עבורי.
אני לומדת את השפה, אני מעוניינת להשתלב בחיי התרבות מתוך שיח פנימי כזה שמשלב ומכיל את הזהות הישראלית והיהודית.

 

התשוקה למשש מילם

טלי לטוביצקי (ילידת 1976) פרסמה בימים אלו את ספר שיריה הראשון, "נסי מילים כלליות יותר" (הוצאת קשב לשירה). היא דוקטורנטית במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בבאר-שבע, עורכת ספרי מחקר בספרות ומלמדת באוניברסיטת בן-גוריון ובמכללת מנשר לאמנות בתל-אביב.

"אפשרי" היה הכינוי שבחרתי לעצמי כשהייתי בת 14-15. קראתי אז עם חברה בהתעמקות והתמסרות מלאה את "גן המוח" של נורית זרחי, ספר שירים שהמלים שבו ניצבות באומץ על קצה גבול המובן, ולפעמים עוברות אותו אל מחוזות שהם כבר מחוץ לשפה, מטלטלים, מצחיקים, מבעיתים, מוזרים, תהומיים. לחברה נתתי שם שמצאתי בתוך הספר, אבל כשאני מחפשת בו עכשיו את השם שנתתי לעצמי – "אפשרי" – אני לא מוצאת צירוף כזה ממש. יכול להיות שהילדה האופטימית שהיתה אני רצתה לקחת את כל הכאב הגדול שיש בספר הזה, בשורות כמו: "סִלְחוּ הָעַצְמוֹ – אפשר?", אל מקומות מרגיעים יותר, מנחמים. בעולם המלים הכול לכאורה אפשרי. ואני אולי ניסיתי הרבה זמן לחיות בעולם הממשי כאילו הכול בו אפשרי, כאילו אפשר לברוא מעשים ולחולל רגשות כמו שבוראים צירופי מלים שמקבלים חיים משל עצמם. הגילוי שהחיים הממשיים אינם נענים בדרך כלל ללחש הקסם הזה הכאיב לי ואני עדיין מרגישה את העצב הזה גם היום. אבל לעומת זאת יכולתי סוף סוף, בזכות אליסיה, להגשים את התשוקה להפוך את המלים – הכל-יכולות אך המופשטות – לדבר-מה פיזי, קונקרטי, משהו שקיים בעולם, שאפשר לגעת בו, למשש אותו, להיכנס אליו, להיתקל בו, לרחרח אותו, להתערסל בו. משהו באותיות העבריות תמיד הילך עלי קסם, ותמיד רציתי לפתוח (חשבתי בזמנו שאולי בשינקין זה יכול לתפוס…) חנות מלים אמיתית כזאת, עם מלים בכל מיני גדלים. אני לא יודעת אם התחושה שהמלים והאותיות הן משהו פיזי ותלת ממדי שאפשר למשש ולהיכנס לתוכו היא משאלה או מציאות קיימת (לפחות בממד פרטי-פנימי מקביל), כי לפעמים אני מרגישה שזה פשוט ככה – הן מוחשיות, אני יכולה להרגיש אותן. אבל מה שבטוח שזה היה אושר גדול לעשות את זה ממש, בפועל, בידיים ולא רק בראש או באצבעות המדמיינות. כיף גדול וגם תחושה של משהו מוכר מאוד…. מאוד מאוד אני 🙂

תודה אליסיה!

פורסם ב"סלונה"