Monthly Archives

ספטמבר 2010

התשוקה לחופש

דליה מוקוטוב, בת 87, מתגוררת בכפר בלום.

תומר שדמי, נכדתה האוהבת של דליה, הזמינה אותי לבוא לראות את התערוכה שדליה מציגה בביתה של דורון דהן, נכדה נוספת שלה, בכרכור. היא סיפרה לי את סיפור חייה של סבתה בקצרה ואני החלטתי שאני חייבת לנסוע לשם ולפגוש את הסבתא של תומר. ולצלם אותה, כמובן.

דליה בנתה בית בו השקיעה את נשמתה וטיפחה משפחה לתפארת, גידלה ילדים, נכדים ונינים.

בגיל 80 היא חזרה לאהבה ישנה שלה: הציור. היא לומדת, ומציירת כל יום, עובדת על סדרות בנושאים שונים: הצבר, השיבולים, הבית האהוב שטיפחה בטבעון, אותו הייתה צריכה לעזוב עם ההתבגרות, כדי להתגורר בסמוך לביתה בכפר בלום.

דליה ותומר

דליה מציירת כל יום, בין 10 בבוקר ל- 12 בצהריים. אחרי שהיא מכינה ארוחת בוקר לבעלה ועד שהיא חוזרת לבית להכין לו ארוחת צהריים. בעלה (אהובי, כך היא תיארה אותו באוזניי) של דליה התעוור בשנים האחרונות והוא זקוק לעזרתה.

כששאלתי את הגברת המופלאה הזו מהי התשוקה שלה, היא ענתה לי: לחופש. ואת החופש שלי מצאתי בציור.

זה היה אחד המפגשים המרגשים והמעשירים שהיו לי בחיי. שיעור ב"חיים".

פורסם ב"סלונה".

אהבות קשות

אדריאנה לסטידו היא צלמת ארגנטינאית, שמתעדת מעל לשלושים שנה נשים במסגרות שונות, במאבקים פוליטיים, במציאות אישית ומשפחתית משתנה.

מה שמעניין אצל לסטידו, הוא חוסר הביקורתיות שלה. את אותו מבט מקצועי, מלוטש, אסטטי ללא פשרות, אך גם אוהב וחומל, אפשר למצוא בכל סדרות הצילומים שלה. הבחירה שלה לצלם את האסירות יחד עם תינוקיהן, לדוגמא, היא לא בחירה סתמית. היא בחירה אנושית.

" הצילומים שלי מדברים בעד עצמם, הצופה לא זקוק להסברים שלי שיקבעו לו מראש את הדיעה שלי". כך אומרת לסטידו. אבל, גם אם היא נזהרת בלשונה, המבט שבחר את הפריימים הוא שלה, רק שלה, והאמפתיה, והעדינות, ואהבת האדם, ניכרים במבט הזה.

תערוכה רטרוספקטיבית של העבודה שלה הוצגה לאחרונה במסגרת 2010 Photo España ב "קאסה דה לס אמריקס" במדריד והיא כללה 150 צילומים שלסטידו צילמה בין השנים 1986-2007.

העבודה הדוקומנטרית של לסטידו החלה בתקופה של הדיקטטורה הצבאית בארגנטינה, לאחר שבעלה נעלם. בתחילת דרכה היא תיעדה את המאבק של האמהות בכיכר. הצילום שלה הפך להיות אישי יותר ומעורב רגשית. האמירה הפמיניסטית "האישי הוא הפוליטי" הפכה להיות אמירה אמנותית ולא רק קלישאה סמנטית.

© Adriana Lestido

בסידרה "נשים אסירות" מתארת לסטידה מציאות של נשים שחיות הרחק מילדיהן, כשהן חולמות על חזרה לעבר, לאותה נקודת זמן בה הן יכלו לעשות החלטות שונות, אולי נכונות יותר.

© Adriana Lestido

בסידרה "אמהות ובנות" תיעדה לסטידה 4 אמהות ובנותיהן במשך שלוש שנים. רגעים קטנים, מרגשים ביומיומיות האינטימית שלהם.

© Adriana Lestido

אחת הסדרות המרגשות של לסטידה היא "אמהות צעירות" (או מתבגרות, בתרגום מדוייק יותר): ילדות צעירות שמסיבות שונות ילדו ילדים והן מגדלות אותם. ילדה מגדלת ילדה. המבט של לסטידו מלא חמלה ואהבה: היא לא שואלת, לא מבקרת, לא נוזפת. היא מגישה לצופה פיסת מציאות, וכל אחד יכול לבחור איך להתייחס אליה.

© Adriana Lestido

האהבה, שנוכחת-נפקדת בעבודתה של לסטידו, היא אהבה כואבת. היא מדברת על העדר: העדר הגבר, העדר הילד, העדר הבריאות, העדר הצדק, העדר הנעדרים.

פורסם ב- viewfinder