Monthly Archives

אוגוסט 2010

התשוקה לתנועה

דר' אורית זמיר, בת 43 מהוד השרון, מורה ליוגה ולבודהיזם.
" כי תנועה היא שינוי
ובכך היא החיים עצמם.
כמו לשכב על האדמה ולהביט בעץ,

ולראות את התנועה הקטנטנה של העלים "

התשוקה למילים


רוני גלבפיש, בת 41 ממודיעין (תיכף בתל אביב) כותבת במוסף "הארץ", ספרה הראשון "סיפור קטן ומלוכלך" יצא לאור בימים אלה בהוצאת כנרת זמורה ביתן.

רוני מחבקת את הספר הראשון שיצא מהכריכיה, כמו תינוק שהרגע נולד.

וזה מה שהיא ענתה לי, כששאלתי אותה – מה התשוקה שלך ? :

" אבי היה הקלברי פין. אמי היתה פוליאנה.
מרגע שעמדתי על דעתי למדתי לקרוא, ומרגע שלמדתי לקרוא לא היה דבר שרציתי לעשות יותר.
העולם שבוראים סופרים במילותיהם אמיתי כל כך עבורי, עד שיש לי זכרונות ילדות מארועים שלא קרו לי, אבל אני קראתי אותם.
וכששאלו אותי בפעם הראשונה מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה, התשובה היתה סופרת. היא לא השתנתה מעולם.
בעולם של הספרים אני מוצאת פשר והגיון שחסרים לי לחלוטין בעולם האמיתי. מה שחשוב נחקר ונבדק ונבחן היטב, מה שלא חשוב מושמט לחלוטין. זה כל כך הגיוני בעיני, והחיים שמחוץ לספרים תמיד נדמים פשוטים וסתמיים כל כך בהשוואה לקסם הזה.
כשהתחלתי לכתוב גיליתי את הפלא באחיזה של קצה חוט והליכה בעקבותיו אל הסיפור שלי. לגלות דרך הכתיבה מה אני חושבת, מה אני מרגישה, מה אני רוצה. היום אני אוהבת לכתוב כמעט במידה שבה אני אוהבת לקרוא. הספרים הם התשוקה הכי גדולה, ולהעמיד ספר משלי ביניהם גורם לי לחוש ענווה והכרת תודה עמוקה.
הכתיבה, גיליתי, היא מונולוג. הוצאת ספר משלי אל העולם היא הזמנה לדיאלוג".

פורסם בסלונה

הבוגרים החדשים: ויצו חיפה

איה לוי מצלמת חללים נטושים וריקים מאדם ומפיחה בהם רוח חיים. המבנים האלה היו פעם מפעלים בהם אנשים עבדו ויצרו. כעת הם חלולים, עירומים: מתכת, בטון ועשבי פרא.

© איה לוי

אלומת אור מאירה את החלל, מזכירה את אנרגיית החיים שפעמה בעבר, קרן אור שמאירה את האבק הנע, מדמה אותו לדמויות מלאכותיות, רוחות רפאים – זיכרון לזמן שכבר איננו.

מבני התעשיה הנטושים מספרים סיפור שהולך ונשכח של בניית הארץ מלא-כלום, בעבודת כפיים ובאמונה בדרך.

© איה לוי

שאלת המציאות ה"אמיתית" מול מציאות "מומצאת" עולה מהצילומים, הן במישור הטכני (האם אלומת האור אכן קיימת במציאות או שהיא מניפולציה של הצלמת?) והן במישור של התוכן (האם יש אמת מוחלטת ואמונה שלמה בדרך, בעבודת הכפיים ובאידיאלים עליהם נבנתה המדינה?)

* * *

מבני תעשיה הם גם התפאורה של העבודה של אורלי פרל ניר: "סבטלנה היפה". במידה רבה,  הסידרה הזו מציגה את הפן האכזרי והפחות רומנטי של המבנים הנטושים שצילמה איה לוי. כך נראית המציאות במפעלים האלה כיום, כך אולי הייתה נראית המציאות במפעלים שאיה צילמה, אם לא היו נסגרים או ננטשים. במציאות הזו אין הרואיות של בניית הארץ, אין חדוות יצירה או גאווה בעבודת הכפיים. יש אפרוריות, וסוג של ייאוש והשלמה עם מציאות לא ממש מושכת, אין תקווה לעתיד טוב יותר, מעניין יותר.

© אורלי פרל ניר

אורלי צילמה סידרת פורטרטים של גברים במפעל מתכות ישן, שנראה כמו עולם שקפא בזמן.

הצילומים מאוד יפים, מוקפדים בקומפוזיציה, בבחירת המצולמים והסביבה שלהם. הגברים המצולמים אינם מביעים רגשות, הם לא נראים לא שמחים ולא עצובים, אלא אפאטיים, כמו היו עוד בורג במכונה, עוד חלק מהנוף הישן, המתכלה, החסר חיים בו הם עובדים.

© אורלי פרל ניר

אליסיה שחף