Monthly Archives

יולי 2010

מצר

השבוע החיים זימנו לי הפתעה מרגשת: פתחתי קופסה גדולה של שקופיות, שמאוחסנת כבר שנים (קניתי סורק שקופיות במיוחד כדי לסרוק אותן, אבל כמובן שזה מעולם לא קרה). חיפשנו את צילומי הטיול בדרך לארץ של "גרעין העליה" של בנזוגי. חוץ מאלה, זכרתי שכל יתר השקופיות בקופסה הזו צולמו על ידי אבא שלי.

ואז ראיתי שלוש קופסאות קטנות, חדשות יחסית, שבכלל לא זכרתי את קיומן. צילומים ששכחתי שצילמתי, של הקיבוץ, כנראה במהלך אחת משנות הלימודים שלי בקמרה אובסקורה.

דור ונרקיס ב"חדר" שלנו

לאור השינויים המשמעותיים כל כך שעוברים הקיבוצים בשנים האחרונות, מעניין לראות את הקיבוץ כמו שהיה אז, סך הכל חמש עשרה שנה אחורה. אנשים אוכלים ארוחת צהריים בחדר האוכל, לאחר יום עבודה שהתחיל מוקדם-מוקדם ברפת או בפלחה, ניקיון של חדר ה"הגשה" בסוף הארוחה, נשים מבוגרות מקפלות כביסה ב"קומונה", תופרות במתפרה, האיש המבוגר שמגהץ את הבדים שמהם יתפור כובעים במפעל הכובעים, פעוטים מטיילים בשבילי הקיבוץ, ליד הבית שהיה שלנו, המטפלת מרגיעה תינוק בבית התינוקות, העובדים במסגריה, ילדים אוכלים ארוחת בוקר בבית הילדים, ועוד.

אני מסתכלת על הצילומים האלה ואני רואה תיעוד של מקום שהיה בית הרבה שנים. וזהו תיעוד בעיניים אוהבות, אני יכולה לראות שבכל זאת היו דברים שאהבתי שם.

זה לא מבט נוסטלגי, לא היה נוסטלגי אז ולא עכשיו, שכן מעולם לא התאמתי לחיי קיבוץ. ראיתי במצר בית, אבל ידעתי שאני לא אשאר שם תמיד. ועכשיו, הגילוי הזה, הצילומים שצילמתי מתוך החיים במקום, לא ביקורתיים, לא יהירים, לא ממורמרים, לא כועסים, ובטח לא שונאים, מאוד משמח אותי.

שתי הערות טכניות:

* הסריקות לא עושות חסד עם הצילומים, השקופיות המקוריות איכותיות בהרבה … (וזה לא תירוץ)

*  צריך ללחוץ על כל אחת מהתמונות כדי לראות אותה במלואה

הבוגרים החדשים: מוסררה

במוסררה עושים חיים קלים למבקרים שרוצים לזכור מה שהם ראו (וגם לבוגרים הטריים שיוצאים אל הג'ונגל שנקרא "הסצנה האמנותית") : הקטלוג בשלמותו פורסם באתר של בית הספר, הוא כולל דימויים וטקסטים ופרטי התקשרות עם הצלמים.

תערוכת הבוגרים מוצגת בכמה חללים בבית הספר ובמתנ"ס מורשה הסמוך.

* * *

יעל ברנט יצרה מרחב שבו כל הדימויים מתחברים לדיון בנושא אחד. חדר חשוך, על הקירות מוקרנים סרטים ודימויים סטטיים.

© יעל ברנט

יעל יוצרת מצבים בהזמנה, שמאפשרים לה לבודד ולבחון התנהגות אנושית, במרחב סטרילי – מעבדתי. היא נוגעת בשאלה של הרס פנימי וחיצוני, מסחור המיניות והרגש.

בחלל חשוך היא מציגה סרט בשם Filled בו היא מצלמת זונה לועסת שוקולד. היא משלמת לזונה כדי לצלם אותה בזמן הפעולה של אכילת השוקולד, צילום שיש בו גם הנאה ותשוקה אבל גם גועל והרס עצמי. הזונה מקבלת תשלום עבור חיבוק ארוך במיוחד, שמתועד בסרט בשם Occupied שאין בו מיניות בתשלום אלא רוך וחמלה.

© יעל ברנט

* * *

גם מגדלנה דפנר מזמנת לצופה חוויה רב חושית. צילומים, אובייקטים ווידיאו על הקיר, וסרט כמעט סטטי על רצפת האבן של הגלריה, בה שיערה הארוך של האישה נע כמו מדוזה, סרט יפה ומפחיד באותו זמן. כל אלה עוטפים, מספרים סיפור על כוח ורוך, על נשים וגברים, על היחסים ביניהם, על מקומם ותפקידם של זכר ונקבה ועל הטשטוש שבין התפקידים ה"קלאסיים", המוכרים בחברה.

© מגדלנה דפנר

הגבר טומן את ראשו בירכיה של האישה שיושבת עם ידיים פרוסות, האישה מרימה את הגבר על הידיים, ספק תינוק מגודל, ספק אזכור לפייאטה, לאם הקדושה שמבכה את מות בנה.

© מגדלנה דפנר

חוזקה וכוחה של האישה מול חולשתו של הגבר.

פורסם ב viewfinder

הבוגרים החדשים: בצלאל

מרגש ומסקרן לראות את העבודות של בוגרי מוסדות אמנות. לאחר ארבע שנות לימוד אינטנסיביות, תערוכת בוגרים היא סוג של שיא, ציון דרך חשוב וקריטי, שהוא סוף אבל בעיקר התחלה.
הסתובבתי במבוך המסדרונות והחדרים בבצלאל, רשמתי לעצמי שמות של צלמים שעניינו אותי. כשהתיישבתי מול המסך לעשות קצת סדר במה שראיתי, הבנתי לתדהמתי, שאין לי לא טלפון ולא כתובת של אף אחד מהבוגרים עליהם רציתי לכתוב. לאחר עבודת בילוש לא פשוטה הצלחתי ליצור קשר עם שתי צלמות, שהסבירו לי שאסרו עליהם לציין פרטי התקשרות לצד העבודה שלהם. אני תוהה אם יש הסבר הגיוני לאיסור הזה…

* * *
במבט ראשון, סידרת הצילומים של טל סופר הזכירה לי צילומים של וויג'י: ראיות מזירות בהן התרחש פשע, פשיטה על ביתו של חשוד, הנשק בו בוצע הפשע ועקבות הפגיעה על הקורבן.

© טל סופר

בזמן שניסיתי להבין איך המוח שלי מעלה דימויים של הצלם שהתפרסם בזכות התיעוד של עולם הפשע הניו יורקי בזמן אמת, התערבבו לי תמונות מתוך "דקסטר", סידרה בה גם הזוועות הקיצוניות ביותר מצולמות בצורה אסטטית להפליא.

ואז ניגשתי לקרוא את הטקסט שמלווה את העבודה. זו לא הפעם הראשונה שאני כותבת על חשיבות הטקסט שמלווה גוף עבודה ויזואלי. ובטח לא תהיה האחרונה.

טל סופר מסבירה, שגוף העבודה צולם בשיתוף עם המחלקה לזיהוי פלילי של משטרת ישראל. השאלה שהעסיקה אותה היא – האם ניתן להגדיר שוני מובהק בין תצלום שנעשה למטרות פונקציונאלית לתצלום שנעשה למטרות אמנות? בניסיון לענות על שאלה זו, התחקתה אחר טכניקות העבודה המשטרתיות, הכוללות צילומים בזירות פשע, תיעוד ראיות ועבודת מעבדה בשיתוף עם השוטרים.

השאלה שטל שואלת בעבודה הזו היא שאלה קשה ומורכבת, שאין עליה תשובה, לא בעבודה שלה ולא בעבודות אחרות של אמנים אחרים ששאלו, שואלים ובודאי ישאלו אותה : מה הופך צילום לאמנות ? שהרי, השוטרים מצלמים את זירת הפשע, מתעדים כל פרט ופרט. למה הצילומים של טל הם "אמנות" ואלה שהשוטרים מצלמים לא? האם די בכוונה? במחשבה? בבימוי? בידע ? בתליה בחלל? בהחלטה להציג אותם בחלל שמציג אמנות?

© טל סופר

* * *

הטקסט שמלווה את העבודה של חנה קובן אינו נחוץ: היא עוסקת בדימוי גוף. המבט שלה על הגוף שלה, שאינו מושלם כלל – כפי שהיא כותבת בטקסט שמלווה את העבודה– הוא חסר רחמים, חסר פשרות, אינו מסתיר ואינו מטשטש את מה שהיא לא אוהבת בו.

"רסיטל", © חנה קובן

חנה מצלמת את עצמה בתוך המרחב הביתי שלה, היא הופכת את הגוף לחלק מהנוף של הבית שלה: הוא הארון עליו מונחים הבגדים שלה, המאכלים בתוך המקרר שלה, הוא תלוי על מייבש הבגדים שלה.

הגוף מאבד את החומריות של הבשר, את המיניות שלו. כך, הוא אינו נתון לשיפוט כגוף שאינו עומד באמות המידה ה"מקובלות" של הגוף המושלם, ואינו משועבד לנורמות חברתיות, לתכתיבים של עולם האופנה והמדיה.

"רסיטל", © חנה קובן

פורסם ב- viewfinder

התשוקה לשמחה

איריס להד, יוצרת, מופיעה ומעבירה סדנאות, בת 50 ממודיעין.

התשוקה של איריס היא לזרום מתוך שמחה והנאה של ילד שמגלה את עצמו בעולם מופלא וקסום.
להרגיש שזהו הרגע המושלם של חייה – ולחלוק את הקסם עם הסובבים אותה.

פורסם בסלונה

חנה סהר : אשלון ביוטי (איזה יופי)

ההיסטוריה, כפי שאנחנו לומדים ומכירים אותה, נכתבה על ידי גברים מערביים, מנקודת מבטם ולפי תפיסתם את העולם.
עד המהפכה הפמיניסטית, מקומה של האישה בכל תחומי החיים כ"שחקנית משנה" בתולדות המין האנושי הייתה עובדה שאין עליה עוררין.
המבט הגברי-מערבי, כפי שבא לידי ביטוי גם בתולדות האמנות, הציב את האישה תמיד כאובייקט, כמושא (וגם מוזה) עבור האמנים הגברים ולעולם לא כאמנית, כיוצרות.
במאמר בשם "מדוע לא היו אף פעם אמניות גדולות" שפורסם בשנת 1971 טוענת ההיסטוריונית ומבקרת האמנות לינדה נוכלין, שמכיוון שנשים לא אושרו להשתתף בשיעורי אמנות באקדמיות, הן הפנו את תשוקתן ליצירה אל מלאכות כמו ריקמה ותפירה, וגם זאת, רק לאחר שסיימו את מטלות הבית.
כאשר המבט הגברי-מערבי מופנה אל האישה המזרחית – ערכה של האישה יורד עוד יותר, שכן היא גם אישה (ולכן נחותה מהגבר) וגם מזרחית (ולכן נחותה מהאישה המערבית, שנחותה מהגבר). הגבר המזרחי, שבעצמו מביט על האישה כנחותה בחברה, מוריד עוד יותר את ערכה של האישה המזרחית.
חנה סהר מצלמת נשים מזרחיות, עיראקיות ליתר דיוק. נשים מהסביבה הקרובה שלה: אמא, דודות, בנות דודות, חברות. הפעולה שחנה עושה נעה מהפרטי אל הפוליטי וממנו בחזרה לפרטי וחוזר חלילה. סהר רצתה להנציח את אמה המתבגרת. בתערוכה שמוצגת כעת בסדנאות האמנים בתל אביב היא פורשת בפני הצופה גלריה שלמה של נשים, כל אישה בתוך המסגרת השחורה שלה, ראשים צבעוניים-זרחניים ויפים של נשים יפות, כמו צפים בתוך מסגרות שחורות.

© חנה סהר

האסוציאציה הויזואלית הראשונה שעלתה לי כשראיתי את הצילומים הייתה ההולוגרמות שהיו מאוד אופנתיים בשנות ה- 70 (אך לא ממש קיבלו הערכה מהעולם האמנותי). הצבעים הזרחניים, הדימוי היפה הבודד שמרחף בתוך המסגרת, תחושה של חזרה במנהרת הזמן.
נראה לי, שהאסוציאציה שלי היא לא מקרית, שהאסטטיקה הצילומית של סהר בבואה לצלם את הנשים האלה היא אסטטיקה מאוד מסויימת, מדוייקת מאוד, שמתכתבת עם אסטטיקה "מזרחית" – צבעונית, זרחנית, נוצצת, נשית -" נמוכה" – כפי שעולם האמנות התייחס אל ההולוגרמות כגימיק ששייך לתרבות העממית ולא לאמנות ה"גבוהה".

© חנה סהר

בספרה Stealing the Language כותבת החוקרת Alicia Suskin Ostriker שלאור העובדה שהשפה שאנו מדברים וכותבים נמצאת עמוק בתוך תפיסת העולם הגברית, נשאלת השאלה, כיצד יכולות הנשים להפוך את השפה לשפה "שלהן".

אחת הטקטיקות הפמיניסטיות לשינוי השפה היא כתיבה מחדש של המיתוסים שהם חלק מהתרבות הקולקטיבית הגבוהה.

כך, סהר מציעה פרשנות משלה לשושלת מלוכה, למושגים כמו יופי ואסטטיקה: היא הופכת את פניה של האישה המזרחית לאיקונה, היא מציעה שושלת גדולה של מלכות-אם ונסיכות יפות, שמגיחות בצבעים חזקים מתוך האפלה, כשהן מיישירות מבט ולא חוששות להביע את הרגשות שלהן, על כל הגוונים שלהם; גם כשמדובר בפחד מהמוות, פחד שחשה סהר מול ההזדקנות של אמה, אותה היא מצלמת גם כשהיא שוכבת במיטתה, האם הגדולה מכולן על ערש דווי.

© חנה סהר

התערוכה של חנה סהר, אשלון ביוטי, מוצגת בסדנאות האמנים בתל אביב עד ה- 24 ליולי.

פורסם ב- viewfinder