Monthly Archives

מרץ 2010

חלפ

יש ברחוב נחמני סוג של קסם שקשה להסביר. בטח לא הרחוב היפה בתל אביב, אבל יש בו שילוב של אורבניות תוססת ושקט נעים.
קרוב לפינת יהודה הלוי, בנחמני 39, הקימו לפני 3 שנים שרה לוי ושרון לנדסמן טראוב את גלריה 39 לאמנות עכשווית.
זהו אחד החללים היפים לתצוגה שראיתי בעיר. הירידה בגרם המדרגות אל החלל הגדול והלבן, תמיד מרגשת ומעוררת ציפיה לקראת מה שמחכה שם.
התערוכה שמוצגת כעת בגלריה בהחלט עונה על הציפיה: זוהי תצוגה משותפת של גבריאל ושירה קלזמר, אב ובת. הוא צייר ותיק ומוכר, אמן של גלריה גבעון. היא צלמת צעירה ומוכשרת בזכות עצמה, ללא קשר לייחוס המשפחתי. והם מציגים ביחד. עם דגש גדול על ה"ביחד".

כשבאתי לגלריה לראות את התערוכה, סיפרה לי יפעת, שעובדת בגלריה, על התהליך המעניין שהתרחש בזמן תליית העבודות. "הם לא היו צריכים אותנו כמעט", גבריאל שפע רעיונות, איך לתלות את העבודות – רחוק ככל הניתן מתליה מקובלת או צפויה. הוא עזר לשירה, הציע לה היכן ואיך לתלות את הצילומים שלה, מדד, בנה מדפים, כן ציור (שנראה כמו חצובה) עבור ציור וקטן ומקסים על בד.


© גבריאל קלזמר

אלסטיות של זמן, כותב דני יהב בראון בטקסט שמלווה את התערוכה. וזה התיאור המדוייק ביותר שאפשר היה לתת לתערוכה הזו.

הצילומים של שירה והציורים של גבריאל מדברים על הזמן שנמשך, שרוצה עוד ועוד, שלא מסתיים. צבע נמרח, צורה הופכת לצבע, צבע לובש צורה. הרקדנית הופכת לסליל צבעוני שנמתח בזמן. קו החוף אינו מסתיים לעולם. הפנים של הנשים מרוחות, בתנועה, כמעט אבסטרקטיות, הן כמעט רק צבע. כמו צפינו בהן מבעד חלון של מכונית מרוץ.


© גבריאל קלזמר

חלפ, יש בו את הזמן שעבר ונשאר, את הנוכחות, המגע, וגם את הניתוק, את הפרידה. את הרגע החולף הזה בו מתרחש הפלא הזה, שאנחנו קוראים לו "הווה", שכל כך קשה לתפוס, להשאיר, לחיות אותו. זה הרגע הזה שיש בו הכל, היש והאין, הביחד והפרידה, המגע והמרחק, הכל והכלום.

© שירה קלזמר

ולא, אין בעבודה של שירה טיפול בפוטושופ. אני מציינת זאת לא בגלל שהטכניקה היא העיקר, או שיש לי בעיה עם צילום מעובד (להיפך, להיפך) אלא בגלל שזו שאלה שנשאלת כאשר צופים בצילום שלא יודעים איך הוא נעשה. והתשובה הראשונה שעולה במקרה זה, היא – טוב, נו, זה בפוטושופ … (ובאותה נשימה מבטלים את המחשבה והעבודה שמושקעים בצילום, על מגוון הטכניקות השונות שלו, ואת העבודה והמחשבה שמושקעים בצילום מעובד)

התערוכה הזו מרגשת בהרבה אופנים. אני יודעת שאותי אישית ריגשה במיוחד בגלל ההסטוריה הפרטית שלי, של בת שאיבדה את אביה בגיל צעיר מאוד. יצירה משותפת עם אבא זו פנטזיה שלעולם לא אוכל להגשים.

ולא רק, כמובן.

© שירה קלזמר, פרט

העיסוק של שירה בתנועה ומחול, נושאים שאני בעצמי חוקרת, הטיפול המעניין והחדשני שלה. החיבור הויזואלי והתמטי של העבודות של גבריאל ושירה. ושוב, והעובדה שהם אבא ובת. ומציגים ביחד. קשורים אחד לשני גם באמנות שלהם, בתשוקה ליצירה. בנושאים בהם הם מטפלים.
לא טריויאלי בכלל, החיבור הזה שבין אב ובת, העובדה שהם יכולים להציג ביחד, לעבוד ביחד, ליצור ביחד.

התערוכה מוצגת עד ה- 10 לאפריל בגלריה 39 לאמנות עכשווית

העבודות של גבריאל קלזמר באדיבות גלריה גבעון

כאבם של אחרים

לפני המצאת הצילום לא היה דבר כזה, תיעוד ויזואלי מהימן ומדוייק של המציאות. הרי צייר, מוכשר ככל שיהיה, יכול "להעתיק" את המציאות שהוא רואה, וגם, על הדרך, לשנות אותה, גם אם הוא לא מתכוון לכך.

הצייר גויה תאר בסידרה מדהימה את אסונות המלחמה. הציורים הנפלאים שלו מראים את עוולות המלחמה, את האכזריות, את הרוע האנושי בהתגלמותו.

© Francisco de Goya y Lucientes, Los desastres de la guerra

אבל, נפלאים ככל שהם יהיו, כשצופים בציורים של גויה אי אפשר שלא לחשוב – שאלה יציר דמיונו וכשרונו של הצייר ולא תיעוד מדוייק של המציאות.

לכן, מהרגע שהומצא הצילום, אחד השימושים העיקריים שלו הוא תיעוד המציאות. כבר בראשית ימי הצילום, צלמים יצאו אל העולם הגדול והביאו איתם צילומים של תרבויות אחרות, של נופים, מנהגים ואנשים שעד אז לא ידעו איך הם נראים "באמת".

הודות לצלמים, גם בתקופות שרק עשירים יכלו לטוס ממקום למקום, אפשר היה לחיות בניו יורק ו"לדעת" איך נראים רחובות פריז ואיך אישה הודית מתלבשת.

Samuel Bourne Group of Kashmir Females, India 1864 (ca)

בשונה מצילום חדשותי, שמביא את הרגע הנתון ומייד עובר לאייטם הבא, הצילום הדוקומנטרי חופר לעומק, מחפש את הסיפור המיוחד, לא רק ברגע שהוא מתרחש, אלא לעיתים גם עוקב אחרי הגיבורים של הסיפור, מחפש אותם, נקשר אליהם, מנסה לעזור להם כשמתאפשר, מנסח אמירה חברתית, אישית, פוליטית, ביחס לנושא המסויים בו הוא בחר.

הצילום כראי המציאות

ביום חמישי האחרון הייתי בפתיחת התערוכה של זיו קורן, Aftershock , במתחם התחנה המתחדש. קורן היה בהאיטי אחרי רעידת האדמה שהחריבה את המעט שנותר במדינה הזו. שכן, גם לפני רעידת האדמה, תושבי האיטי סבלו מעוני קיצוני, מהזנחה, מהתפוררות הסביבה. בכניסה לתערוכה יש שלט שמזהיר מפני חשיפת ילדים צעירים לתמונות הקשות שבתערוכה.

ואכן התמונות קשות.

המבט של זיו קורן הוא מבט ישיר אל תוך המציאות: הרס, מוות, זוהמה, כאב פיזי ונפשי. הוא לא מנסה לייפות את המציאות, הוא גם לא צריך להקצין אותה, שכן זוהי המציאות במופע הקיצוני ביותר שלה: כואבת, מזעזעת, בלתי נתפסת.
עם זאת, יש במבט של קורן גם הרבה חמלה, וצער, והזדהות עם הקורבנות. ליד כל צילום יש טקסט קצר, אישי, שמוסיף עוד נדבך לסיפור, שמתאר אירוע מסויים, שמספר על אדם שמבטו של קורן השתהה לעוד כמה רגעים. שהופך את המצולם לבן אדם ייחודי, לא רק עוד מספר בערימת הגופות, באסון הכללי.

© זיו קורן

אסונות מצטלמים היטב

בקטלוג שמלווה את התערוכה כותב יגאל שתיים, אוצר התערוכה: "אסונות מצטלמים היטב". מה שנכון. ואז נשאלת השאלה: למה צלם נוסע לקצה השני של העולם, תוך סיכון אישי, ומצלם את המראות הקשים האלה? ולמה הוא מציג אותם לקהל הרחב?

הצופה ה(מזועזע, נגעל, מפוחד, מסיט את המבט, השלימו את החסר) יכול לשאול, גם: האם זה מוסרי לצלם את כאבם של אחרים? האם צפיה בתמונות כל כך קשות יכולה להשיג דוקא את המטרה ההפוכה? שאנשים לא ירצו להתעמת עם המציאות, או לחילופין, שהצפיה רק תעלה את סף יכולת הצפיה בתמונות קשות, את סף הריגוש? שהצפיה רק תספק את יצר המציצנות הפורנוגרפית?

התערוכה של קורן היא לא תערוכה קלה לצפיה. מטרתה – להראות את המציאות הקשה, לדבר אל ליבנו וכיסנו, על מנת שגם נראה וגם נתרום תרומה כספית שתעזור בשיקום המדינה ואנשיה. כל ההכנסות מהתערוכה יועברו להאיטי באמצעות עמותת "לתת".

להתבונן בסבלם של אחרים

בשנת 1945, כמה ימים אחרי שמחנה בוכנוולד שוחרר, ביקרה קבוצה של גרמנים מהסביבה הקרובה במחנה. הצלמת מרגרט בורק-וויט תיעדה את הביקור הזה. המבקרים ניסו לא לראות. הם לא רצו לראות. בורק וויט אילצה אותם ואת העולם ליישיר מבט אל הזוועה.

© Margaret_Bourke-White

לפני כמה ימים כתבתי כאן על צלמת שמתעדת נשים שהותקפו בחומצה. צילומים קשים, ללא ספק, שמטרתם לחשוף את הזוועה הזו לעולם, ובכך לסייע לנשים בשיקום ולהביא לתודעה את הנושא ואולי למנוע את הפגיעה הבאה.

בספרה "הצילום כראי התקופה" כותבת סוזן סונטג שהצילום מספק ראיות. כל אירוע עליו אנחנו שומעים או קוראים מקבל משנה תוקף כאשר רואים אותו בצילום. גם כשידוע לנו שהצלם יכול לעוות את המציאות – מעצם הבחירה בפריים מסויים בתוך סיטואציה מסויימת שהוא בוחר לבודד ולצלם – צילום מהווה ראיה לכך שאירוע כלשהו התרחש, שאנחנו צופים בפיסת מציאות.

אנחנו לא יכולים לדמיין אסון בסדר גודל של רעידת האדמה בהאיטי, מחנה ריכוז במלחמת העולם השניה, פיגוע חבלני במסעדה, או פניה של אישה שבעלה שפך עליה חומצה, לולא ראינו צילומים של אירועים אלה.

החשיפה לצילום תיעודי מסוג זה, שמציב את המציאות הקשה מול עיננו, היא הכרח לקיום האנושי.

ככל שנדע יותר, נוכל למנוע את מה שניתן למנוע, או לכל הפחות לנסות למנוע.

ככל שנראה יותר, נוכל לנסות לעזור בשיקום פיזי ונפשי.

ככל שנדע ונראה יותר, נוכל להביט על חיינו ועל הסביבה שלנו בפרופורציה, אולי אפילו בהערכת תודה.

ללא פנים

איזבלה דמבליס צילמה בפקסיטן נשים שהיו קורבנות של תקיפות בחומצות ונפט.

איזבלה עבדה עם קרן לא ממשלתית – Depilex Smile Again Foundation – שמסייעת לשקם פיזית ונפשית קורבנות של כוויות קשות.

הפגיעות הברוטליות מתרחשות לרוב בתוך המשפחה. כמו רבים מהסיפורים שאנחנו שומעים, גם בארץ, על גברים שמכים, מתעללים או רוצחים את נשותיהם, ה"סיבות" שבגללן נשים נפגעות הן טריויאליות, דימיוניות או מומצאות, ובעיקר – נובעות מרצונם של גברים אלה לשלוט באופן מוחלט וסופי בחיי הנשים שלהם. האזורים המועדפים לפגיעה הם הפנים ואברי המין.

אני בטוחה שכל מי שיראה את הצילומים של איזבלה דמבליס יזדעזע. זה ביטוי קיצוני לאלימות נגד נשים, נראה לי, אפילו יותר מרצח. מכיוון שלרוב, בסוג הפגיעות האלה, הנשים אינן מתות, אלא נותרות חבולות, נפשית ופיזית, במידה שקשה לדמיין, הופכות לסוג של מתות-חיות. ברור שכל מי שיראה את הצילומים האלה יזדעזע.

אבל, אני לא מראה את הצילומים האלה כדי לזעזע, אלא כדי להביא תזכורת חשובה לכך שהמאבק למען זכויות הנשים עוד לא הסתיים, יש עוד דרך ארוכה ואל לנו לחשוב שעשינו די. ולא רק בפקיסטן הרחוקה…

© Isabella Demavlys