Monthly Archives

אוגוסט 2009

הנשים של מרוקו

ללה אסדי היא אמנית ילידת מרוקו, שחיה ויוצרת בארצות הברית.

בסידרה "הנשים של מרוקו", מציעה ללה אסאדי נקודת מבט ביקורתית, פמיניסטית, על החברה המרוקאית ויחסה לנשים.



© Lalla Essaydi


הנשים של ללה חסרות ייחוד, חסרות פנים וגוף. הן משתלבות-נבלעות בתוך הסביבה הסגורה והלא מובחנת בהן הן מצולמות. הסביבה של הנשים האלה היא הסביבה הביתית, הנשים מודרות מהמרחב הציבורי, החוץ הוא אך ורק עולם גברי.

הנשים של ללה הן לא נשים מסויימות ומיוחדות, בעלות שם, קול, פנים ייחודיים שלהן. הן כל אישה, כל גוף נשי, מושתק, אילם, נבלע אל תוך המרחב הביתי והקטן.

ללה משלבת קליגרפיה מוסלמית בפורטרטים שלה. היא עושה זאת באופן המסורתי, ידנית, על הצילומים שלה. היא מתכתבת עם מבנים של ציור אוריינטלי מהמאה ה- 19. ניכוס הקליגרפיה, שהיא פרקטיקה קדושה מוסמלמית גברית, אל תוך המרחב הנשי הוא מעשה מודע, פוליטי, מתריס כנגד התפקידים המקובלים של נשים וגברים בחברה המוסלמית המסורתית.



© Lalla Essaydi


“I am writing. I am writing on me, I am writing on her. The story began to be written the moment the present began.” – Lalla Essaydi


ללה משמיעה את קולה הייחודי שלה תוך התייחסות לדימויים שנוצרו על ידי אמנים אחרים: תיאורי ההרמונות של דלקרואה, אינגר ומאטיס נוכחים בבחירת התפאורה, הקומפוזיציה והנושאים שללה בוחרת לצלם, כמו גם עבודתה של שירין נשטאט האירנית, שמתמקדת בעיקר בחוויה החברתית, הפוליטית והפסיכולוגית של נשים בחברות מוסלמיות עכשוויות.

בשונה ממאטיס, אינגר או דלקרואה, המבט של ללה הוא מבט פנימה. המבט של ציירים אירופאים אלה הוא מבט של איש מערבי הצופה בהתפעלות ב"אחר", באקזוטי, בשונה, כמעט כמו ביקור בגן חיות. האישה שלהם היא גוף שמותר להביט בו, גוף ששייך למבט הגברי המערבי ולא לאישה שנושאת אותו.



© Lalla Essaydi


המבט של ללה הוא שונה, כי הוא מבט פנימה, מבטה של אישה אל תוך חברה שהיא מכירה היכרות פנימית, זו החברה בה היא נולדה וגדלה. המעבר שלה אל ארה"ב מקנה לה פרספקטיבה ביקורתית אל ארץ מולדתה ואל יחסה של החברה המוסלמית אל הנשים.

כך, המבט של ללה הוא מבט של מי שחוותה את החיים חסרי הגוף והפנים "מבפנים". זוהי לא אמירה ביקורתית מתנשאת של אמריקאית שמזדעזעת מהיחס של העולם המוסלמי אל האישה. כיוון שכך, לאמירה של ללה יש משנה תוקף. היא יודעת בדיוק על מה היא מדברת, היא יודעת בדיוק מה ההרגשה, להיות כלואה בין ארבעה קירות, בתוך מרחב פנימי – פרטי שלא מאפשר לה להיות אישה אחת ייחודית, בעלת שם, פנים, גוף וקול משלה.

(תודה לאהובתי יולי)


עונת המלפפונים

 

היה חם, לח ולא ממש מעניין ב"עונת המלפפונים".

הרעיון נשמע לי מדליק – תערוכה בתוך שוק הכרמל הריק.

 הכי אהבתי את הצבעים הזרחניים על הרצפה.

כי זה היה מקסים, כי הייתה שם התייחסות ממשית למיקום ולסביבה.

וכי – על זה בדיוק תמיד דיברתי: צבע זה לא לכלוך…

 

וגם, כי דמיינתי איך יגיעו בבוקר יום ראשון המוכרים לשוק ויחייכו כשיגלו ששלוליות הלכלוך הפכו צבעוניות, ואוליאולי זה יצבע להם את השבוע בצבעים אופטימיים. (מה יש, קצת רומנטיקה לא תזיק …)

חבל שאין לי מושג מי עשה את זה, הייתי שמחה לתת לו/לה קרדיט.