Monthly Archives

יולי 2009

בוגרי ויצו 2009

 

רותי שאמיס – חופשיות

בטקסט שמלווה את עבודתה של רותי שאמס היא כותבת:

"הבית של סבתא שלי מעוצב בהתאם לשורשים אירופיים.

פנטזיה של תקופה מפוארת שבה נשים מעצבות את גורלן

בעבר הייתה דרך אחת להיות אישה ומהות האישה נגזרה עליה מראש

התפתחות החשיבה התיאורטית לבסוף נתנה לגיטימציה להפריך את הטענה הזאת"

ואז היא שואלת:

"אנחנו חופשיות?”

שאלת מקומה של האישה בעולם היא היום שאלה רלוונטית מתמיד: לפני המהפכה הפמינסיטית, לאישה היה מקום ותפקידים ברורים בתוך ביתה. מסלול חייה היה מוגדר וקבוע מראש. ייעודה העיקרי בחיים – להתחתן, להוליד ילדים, לטפל בביתה ובבני משפחתה.

התודעה הפמינסיטית פתחה בפני נשים אפשרויות אחרות מחוץ לבית. לימודים, עבודה, ובעיקר, אפשרות הבחירה. מסלול החיים הנשי כבר אינו קבוע מראש.

הנשים של רותי שאמיס רוקדות, לבושות לבן, שולטות במרחב הביתי.

"אנחנו חופשיות?”, שואלת רותי.

השאלה נותרת פתוחה. האם אנחנו חופשיות יותר בבחירות שלנו לעומת הסבתות שלנו? האם באמת יש לנו חופש בחירה?

ואם כן, למה הנשים מצולמות רק בתוך הבית? למה רק הילדה נראית שמחה באמת?

© רותי שאמיס

© רותי שאמיס

 

מארק יאשאייב

מארק יאשייב מצלם אנשים.

הוא כותב:

"הקו המנחה אותי במפגשים שאני יוצר, הוא שבירה של קווי הזהות והאישיות של המצולם. המבט של המצולם שאי אפשר לא להגיע אליו ולא לנטוש אותו. אני מנסה שהמצולמים שלי יהיו בעלי אופי מושגי ופחות חומרי, יותר רעיון מאשר אירוע"

אני חושבת, שבדומה לעבודה אחרת של מארק, עליה כתבתי לפני כשנה, למארק יש יכולת מופלאה להביא את האדם לתוך הפריים, ליצור אינטימיות בצילום, אינטימיות שמן הסתם היא אינטימיות שהייתה קיימת ברגע הצילום.

וזה לא טריוויאלי, זה לא מובן מאליו. יכולה להיות אינטימיות בין הצלם למצולם. אינטימיות שקשורה לטיב היחסים ביניהם. יכולה להיווצר אינטימיות על הסט, ברגע המפגש שבין הצלם והמצולם.

כל האינטימיות הזו לא בהכרח תבוא לידי ביטוי ברגע האמת, שבו הדימוי מתקבע על סרט הצילום או על כרטיס הזיכרון של המצלמה.

אצל מארק האינטימיות הזו מורגשת. המצולמים פותחים בפניו את נפשם, והוא מעביר את המידע הזה אל הצילום, אל הצופה.

בכלל לא מובן מאליו.

 

 

© מארק יאשייב

 

 

© מארק יאשייב

 

נוגה שטיינר – בית ילדים לילדים מיוחדים

נוגה צילמה ילדים שסובלים מדרגות שונות של נכות, שחיים בבית יתומים באוקראינה.

צילומיה של נוגה מאפשרים לנו הצצה לתוך עולם זר, הן מבחינת המנטליות של הסביבה החיצונית התרבות המזרח אירופאית, והן מבחינת ההיכרות הקרובה של רובנו עם מוסדות מסוג זה.

השילוב העצוב הזה, בין בית יתומים לבין ילדים נכים, קשה כל כך, אינו מותיר את הצופה אדיש בכל דרך שהיא.

כוחו של המבט של נוגה הוא בישירות שלו, בקומפוזיציות הנפלאות, בצבעוניות, בטקסטורות. ובעיקרבעיקר, בכנות שלו. היא לא מנסה לייפות את המציאות. זו המציאות העצובה בה הילדים האלה חיים.

אי אפשר להסיט את המבט ולהתעלם. זה עצוב, זה עלוב, אלה חיים ללא תקווה, ללא שמחה, גם אם הסביבה צבעונית מאוד, גם אם מישהו דאג לשים פרח ורוד על ראש הילדה.

שפת הגוף של הילדים קשה, הם פגועים פיזית אבל בעיקר נפשית. שפת גוף שלא משקרת. שפת גוף של ילדים לא משקרת.

 

© נוגה שטיינר

 

 

© נוגה שטיינר

 

 

בוגרי ויצו 2009 – המחלקה לצילום

 

 

בוגרים קרית אונו 2009

 

היה ערב מיוזע במכללה לצילום בקרית אונו. המון אנשים התגודדו באולם הלא ממוזג (!) ביום רביעי שעבר.

הגעתי לפתיחה כי ביתם של חברים יקרים סיימה ללמוד שם.

באתי בשבילה ונתקלתי בעבודות של עוד כמה בוגרים אחרים שעניינו אותי.

רשמתי לי את שמותיהם של אלה שהכי אהבתי, וחזרתי אחרי כמה ימים לשוחח איתם בשקט, רגועים יותר לאחר ההתרגשות של הפתיחה.

 

רותם ברדיצ'בסקי – מגדיר הרגשות

 

רותם צילמה את עצמה בשנה האחרונה. צילמה אלפי פריימים, חזרה שוב ושוב אל עצמה.

היא בדקה את הנוכחות שלה מול המצלמה. תחילה מאופקת, משחקת.

ככל שהיא חפרה עמוק יותר במראה של דמותה שהציבה מול עצמה, כך היא הפכה אמיתית יותר, נפתחה יותר, התמסרה יותר.

רותם היא אישה מסוגרת, לא מבטאת רגשות, לא מאפשרת לעולם לחדור את השריון שלה. העמידה מול המצלמה, הנוכחות היומיומית של המצלמה מולה, הרצון של רותם לעשות עבודה משמעותית, עם עומק, עשו את שלהם וניכרים בעבודתה.

האסוסיאציה הראשונה שעלתה לי מול צילומיה של רותם הייתה לוח עליו נעוצים פרפרים בשלל צבעים, צורות וגדלים.

מין מגדיר רגשות כזה, לא מרחם ולא מתיפייף, חץ ישיר אל תוך הבטן, אל תוך הלב.

כמה כוח, איזו נחישות, איזו יכולת לנבור, לחפור עוד ועוד פנימה אל תוך עצמה, יש לרותם.

היכולת הזו, לחפש את האמת, לחשוף את הרגשות הכי עמוקים של עצמה, אינה טריוויאלית, אינה מובנת מאליה.

התהליך הזה שרותם עושה בשלב הראשוני כל כך של עבודה כאמנית, למצוא קודם כל את מה שהיא מחפשת, בתוך עצמה הוא משמעותי וחשוב מאוד.

אחרי זה יבואו האחרים.

 

© רותם ברדיצ'בסקי

 

© רותם ברדיצ'בסקי

 

אילנה בן דוד – יצירה ממשבר

 

אילנה צילמה אנשים שעברו אירועים קשים מאוד בחייהם. היא מחפשת את הכוח שבהתמודדות עם טראומה.

במשך שנה שלמה אילנה חיפשה ומצאה אנשים שונים, שלכל אחד סיפור חיים קשה.

היא פגשה אותם, צילמה אותם, שמעה את הסיפורים, שמעה על הדרכים השונות בהן כל אחד ואחד מהם מתמודד עם הקושי.

לצילומים מתלווה טקסט קצר שמסביר מי המצולמים, ומה עבר עליהם.

איך מתגברים על כאב בלתי נסבל? איך ממשיכים לחיות אחרי אירוע טראומטי, אחרי שהעולם חרב? האם אפשר להתגבר ?

אלה שאלות שמעלה אילנה בעבודתה. מותו הפתאומי של אביה בגיל צעיר הוא הסיבה שהביאה את אילנה לעסוק בשאלות אלה.

כל המצולמים של אילנה הם גברים, להוציא צילום אחד, בו מצולם זוג.

החיבור די ברור, כך נראה לי.

© אילנה בן דוד

 

© אילנה בן דוד

ארן סלע – החדר האינטימי

 

הצילומים של ארן משדרים אינטימיות שקטה, סגירות, בית. כשראיתי אותם לראשונה, חשבתי על סצנות מסרטים צרפתיים ישנים. איטיים, מינימליסטיים. אסוציאטיביים. חשבתי על בית. על בדידות.

ארן ישב בבית תקופה, כשהוא מחלים ממחלה. וצילם. המצלמה הייתה איתו כל הזמן הזה, על חצובה, מוכנה להפעלה.

הוא צילם את הסביבה הקרובה שלו, את ביתו, את עצמו.

הוא מספר, שהיו לו הבזקים של אימג'ים. זה נשמע כמו סוג של קסם, והוא באמת די כזה: פתאום מופיעה תמונה בראש. כשניגשים לצלם יודעים בדיוק מה צריך להיות בצילום, לפרטי פרטים.

הצילומים של ארן נקיים, שקטים, אינטימיים. מדברים בשפה פנימית וברורה, מספרים את הסיפור של הצלם, את ההוויה היוםיומית של אדם שנכפה עליו לא לצאת מביתו.

 

 

© ארן סלע

 

© ארן סלע

 

שימרית אסף – הילדים של ההורים שלי

 

הרבה מאוד ילדים חיו במשפחת אסף לאורך השנים. יש לשימרית אחים ביולוגיים, שאמה ואביה הולידו, ויש לה אחים שהיו זמניים בביתה.

לא עם כולם נשמר הקשר, אבל שימרית חיפשה ומצאה רבים מהם.

עשרה אנשים מחוייכים, עומדים מול הצופה. משהו באחידות הזו, של הקומפוזיציה הצילומית, התאורה והרקע האחידים, של גודל הצילום, המבט הישיר, העמידה עם ידיים משולבות, יוצרים שפה חזותית נינוחה, נעימה.

מקום בטוח.

כמו היו האנשים הנחמדים האלה משקפים את הסביבה הנעימה והתומכת שחלקו בזמנים שונים בחייהם.

המצולמים הם המשפחה הביולוגית – הורים ואחים, כולל שימרית בעצמה, וכמה אחים "זמניים". כולם מסודרים לפי גילם.

© שימרית אסף

© שימרית אסף

בעירי היו שתי עלמות (המשך ותשובה)

 

פניתי אל טל מירסקי והזמנתי אותה להגיב לרשימה שכתבתי על עבודתה.

לטל יש הסבר על הדמיון בין העבודה שלה והעבודה של איימי אלקינס ואני מביאה אותו במילים שלה:

"סדרת הדיוקנאות בעבודתי מורכבת מצילומים של חבריי הקרובים, בחורים צעירים

המצויים בשלב ביניים בחייהם בו האטרקטיביות הצעירה שבהם הולכת ונעלמת.

כל אחד מהמצולמים מגיש עצמו ומתמסר אליי באופן ישיר ופרונטלי, ללא מחסומים או הגנות.

הגוף עצמו (שפת הגוף, היציבה, הקימורים והפלסטיות של הגוף) הוא נושא מאוד מרכזי בעבודה וחקירתו, כמו גם המפגש האינטימי עם החברים, הולידו והובילו את תהליך היצירה כולו.

נחשפתי לראשונה לעבודותיה של איימי אלקינס בשלב מאוחר בתהליך העבודה שלי (לאחר בחירת המצולמים, איסוף הרקעים וצילום חלק נכבד מהם), כשהפנה אותי לצילומיה חבר לכיתה שנתקל בהם.

אינני יכולה לומר שלא הופתעתי מהדמיון בין העבודות, דמיון שאף סקרן, עניין והפליא אותי מאוד, אך עם זאת אומר כי ההבדלים הברורים והמשמעותיים ביניהן הופיעו מיד לנגד עיניי.

כאן המקום לציין כי לאחר חשיפה זו לעבודותיה של איימי שוחחתי על הנושא ועל המשך תהליך העבודה עם אחד ממוריי, שלדבריו היה שמח לגלות דמיון, ואפילו רב, בינו לבין אמן מוערך אחר.

בטוחה בדרכי, כפי שחשתי גם טרם השיחה עימו, המשכתי בתהליך העבודה.

עבודותיי מורכבות מאדם, רקע ותאורה, מס' מועט של מרכיבים.

כל שינוי, ולו הקטן ביותר, באחד ממרכיבים אלו משנה את מהות העבודה ומעצים את השוני בין העבודות.

לחיתוך בעבודותיי חלק בלתי נפרד בהעצמת צורניות הגוף החשוף והעברת חושניותו, אין ספק כי בחירה זו שונה לחלוטין מבחירותיה של איימי.

הרקעים, הגורם העיקרי לדמיון בין העבודות, שונים גם הם באופיים ואת ההשראה לשימוש בהם שאבתי מעבודותיו של הצייר האמריקאי קהינדה וויילי.

הדברים שראיתי בעבודותיו התפתחו לכדי בחירותיי הסופיות, המביאות עימן בין היתר פן ישראלי בדמותן של שמיכות ה"פיקה".

עד כאן דבריה של טל, ואני מאוד מודה לה על תגובתה.

אני חושבת, שזה מקרה מייצג מאוד של כמה נחוץ לפעמים טקסט מלווה לעבודה ויזואלית.

לא כל צופה אמור לעשות את הבדיקה המעמיקה שטל מבקשת מצופיה לעשות. למעשה, אין צופה שאמור לעשות בדיקה כזו, בטח כשאינו יודע שטל מודעת לקיום עבודתה של איימי. ללא הידיעה, גם לצופה המקצועי אין כלים לעשות בדיקה כלשהי. הדמיון בין שתי העבודות מאוד גדול, טל מדברת על דקויות אליהן אפשר להתייחס אך ורק כשהצופה יודע שהצלמת מודעת לדימיון, או בכלל, לעצם קיומה של צלמת אחרת שעשתה עבודה דומה לזו שלה.

כעת שאני יודעת, אני שואלת שאלות אחרות: האם טל מנהלת דיאלוג כלשהו עם איימי? אם כן, האם הדיאלוג הזה בא לידי ביטוי בעבודה של טל? האם אפשר להבין את הדקויות של ההבדלים בין שתי העבודות ? האם יש מקום לעבודה כזו, שהיא דומה כל כך ?

כאשר יצירת אמנות "משוחחרת" לעולם, היא פתוחה לפרשנויות והתייחסויות של הצופים – מתוך הקהילה האמנותית ומחוצה לה. גם כאשר טקסט מלווה את העבודה, מפורט ככל שיהיה, הוא עדיין נתון לפרשנות הצופה. על אחת כמה וכמה יצירה נטולת הסבר.

בעירי היו שתי עלמות

" שתיים הן ולא יודעות, זאת על זו וזו על זאת "

שמרית אור

הסתובבתי לי במסדרנות המחלקה לצילום בויצו חיפה, בציפיה לגלות את הצלמים המוכשרים החדשים שכל כך כיף לגלות, שנה אחרי שנה.

ואכן ראיתי שם כמה עבודות מעניינות מאוד, להן בטח אקדיש רשימה נפרדת.

כשנכנסתי לאחד החדרים, עמדתי מול עבודתה של טל מירסקי, משתאה.

לפניי תלויים צילומי צבע גדולים מאוד, מרשימים מאוד, גברים עירומים על רקע טפטים פרחוניים.

באותו רגע תקפה אותי תחושה חזקה של "כבר ראיתי את זה". לא בערך, לא דומה. לא ציטוט ולא הומאז'.

בדיוק כזה.

חזרתי הביתה נרגשת, ותוך ממש מספר דקות הבנתי שזו לא תחושת בטן. זה אמיתי.

מדובר בצלמת אמריקאית, עליה כתבתי כאן לפני שלושה חודשים.

אותה תפיסה, אותה שפה צילומית. אותה העמדה, אותה הבעה על פני המצולמים, אותו רקע פרחוני משתנה.

חיפשתי את שמה של טל מירסקי, הגעתי לאתר שלה ולעבודה הספציפית שמוצגת בויצו.

שכן, יש לי זכרון צילומי באמת מצויין, אבל פחדתי לסמוך רק עליו בהקשר הזה.

כבר לא היה ספק.

חשבתי, הנה גירסת מציאות של "חייה הכפולים של ורוניק" הנהדר של קישלובסקי.

האמנם?

שתי העבודות האלה, של שתי צלמות שונות, בנקודות מרוחקות כל כך בעולם, הן אותה עבודה.

מה שמעלה שאלות כל כך גדולות, לגבי מהות היצירה, ומהות היצירתיות

האם שני אנשים, אחת בארה"ב ואחת בישראל, יכולות לחשוב על בדיוק, אבל בדיוק אותה עבודה ולא להיות מודעות לכך?

וואם כן, אז מה זה אומר על שתי היוצרות האלה? ומה זה אומר על טבע האדם? על היצירתיות, על מקורות השראה?

וגם, האם העובדה ששני אנשים עושים בדיוק את אותה עבודה, הופך את העבודה שנוצרה מאוחר יותר כרונולוגית (במקרה הזה, עבודתה של טל), לפחות טובה?

האם טל הייתה מודעת לקיומה של איימי?

אם כן – האם היא גילתה אותה אחרי שעשתה את העבודה שלה? והחליטה להציג אותה בכל זאת, כאמירה בנוסח קישלובסקי? אם כך, האמירה של העבודה הזו שונה לגמרי מהאמירה של איימי. או שאני הולכת רחוק מדי בדמיון?

ואולי היא בכלל לא הייתה מודעת לקיומה של איימי?

ואם כן – אז מה זה אומר על המנחים של טל?

האם תפקידו של המורה הוא להכיר את הזירה האמנותית וליידע את התלמידים שלו איך לחקור אותה בעצמם?

המון שאלות.