Monthly Archives

יוני 2009

נסיכות בלי כתר

בכרטיס הביקור של דינה גולדשטיין במגזין JPG כתוב, שהיא צלמת מקצועית ובכל זאת היא אוהבת לצלם להנאתה.

אמירה מעניינת, לכאורה טריויאלית. האמת, לא ממש טריויאלית.

כי כמו בכל מקצוע, העבודה לא תמיד מגיעה יחד עם ההנאה. צריך לאהוב מאוד מאוד צילום כדי גם לעבוד יום ולילה כצלם וגם להמשיך לראות את הצילום כמקום המיוחד הזה, אליו בורחים כשרוצים להנות. או כשרוצים ליצור, להביע רעיון. זה לא ברור מאליו.

ודינה גולדשטיין היא גם צלמת מסחרית מצויינת וגם עושה עבודה אמנותית מעניינת מאוד.

© Dina Goldstein Belle

בפרוייקט שלה Fallen Princesses בוחנת גולדשטיין את הדמויות המוכרות מאגדות הילדים שכולנו מכירים מזויית מאוד שונה ומיוחדת.

היא ממקמת את דמויות האגדות בחיים העכשוויים.

היא מחליפה את הסיום האופטימי "והם חיו באושר ובעושר עד עצם היום הזה…” במציאות עכשווית, קשה יותר, מרה יותר, צינית יותר.

© Dina Goldstein Rapunzel II

הדמוית של דינה הן לא דמויות מהאגדות, הן דמויות קשות יום, עיניהן פקוחות אל מציאות שהיא לא תמיד נעימה וורודה, שסיפוריהן אינם מסתיימים תמיד ב"סוף טוב".

כאמא לילדה קטנה, דינה נחשפה לסיפורי אגדות של דיסני, ראתה מקרוב איך ילדות בנות 3 מוקסמות מנסיכות ורוצות להתלבש כמוהן.

© Dina Goldstein Snowy

לגרסאות של דיסני לסיפורי האגדות יש נרטיב די קבוע: התחלה עצובה וסוף שמח ידוע מראש.

במציאות לא תמיד מגיע האביר על הסוס הלבן להציל את הנערה …

שלושה רגעים

אני יכולה להיזכר באין ספור רגעים מרגשים. אישיים – פרטיים, כמובן, שהרי יש לי שלוש אהבות גדולות, אחת "מצאתי" ושניים יצרתי (יחד עם זה שמצאתי…) ולכל אהבה כזו יש את הרגע המיוחד המרגש הזה, שבו מצאתי, גיליתי, יצרתי, הולדתי.

ותרבותיים? שאלה יפה. ומאתגרת. אני חופרת בזיכרון שלי, ויש כל כך הרבה

אבל רוני ביקשה יפה, איך אני יכולה לסרב?

אז חשבתי על רגעים כאלה, שהיו מרגשים כשהם התרחשו, ושעדיין יש להם מקום מרגש בחיים שלי, לא רק כזיכרון.

*

הייתי בת 6-7 כשholiday on ice הגיעו להופעות ספורות בבואנוס איירס.

לצד הפרסום על הלהקה ומועדי ההופעות הופיעה בעיתון מודעה על תחרות ציור שהפרס הראשון – 2 כרטיסים בחינם בשורה הראשונה להופעת הבכורה של הלהקה.

ואני – שכל כך אהבתי רקדניות, וכל כך אהבתי לצייר, זכיתי במקום הראשון!!

זו הייתה זכיה כפולה: גם 2 כרטיסים למופע שמאוד רציתי לראות וגם אישור של אנשים שלא היו בני משפחה שאכן אני מציירת יפה.

אני זוכרת שציירתי רקדנית, צבעתי מאוד יפה וקישטתי בנצנצים, שבטח עלו כמו כרטיס למופע (זה היה חדש ונדיר בשנות ה– 70)

ואז הגיע יום המופע, וישבתי מלאת התרגשות ליד אבא שלי, כל כל קרוב לבמה שהרקדנים התיזו עלינו טיפות קפואות.

* *

בגיל 11 עליתי לארץ. כלמר, ההורים שלי הודיעו לי שאנחנו עולים לארץ. זה היה די מפתיע, כי לא קיבלתי חינוך יהודי, בטח לא ציוני. ובכל זאת, אני זוכרת את ההתרגשות המטורפת, ממש נחנקתי מדמעות, כשנסענו בפעם הראשונה לבקר בירושלים. שם הרגשתי שאני שייכת למקום הזה, את הדם היהודי זורם בי. קצת התביישתי ולא הבנתי את ההתרגשות הענקית הזו כי לא ידעתי כמעט כלום על יהדות ועל ישראל, אבל הרגשתי, שם, ליד הכותל, את הרגשת השייכות הזו.

* * *

ואחרוןחביב, ז'ואן מנואל סראט, שאין לי מספיק מילים כדי להסביר עד כמה הוא חלק ממני, מהילדות וההתבגרות, אבל גם מהיום, הגיע להופיע בארץ כשדור היה תינוק ממש ממש קטן. כל ההופעה בכיתי. שרתי ובכיתי. כמעט כל שיר שלו מרגש אותי עד דמעות, אבל בהופעה הזו שהייתה ב– 1984 הוא שר שיר שמדבר על ילדים, מתוך האלבום החדש שהוציא באותה שנה.

וזה היה רגע של שיא מרגש, כל כך מרגש בתוך כל הסיטואציה המרגשת גם כך.

Esos locos bajitos – Joan Manuel Serrat

"המשוגעים הנמוכים האלה" – ז'ואן מנואל סארט

אני מעבירה את הלפיד לשלומית לוי, יולי כהן, טלי לטוביטצקי ויערה חוצן.

מוטב מאוחר …

אל עבודתה של מרי פרמילנט הגעתי כשנתקלתי בצילום של בית חולים שמשך את תשומת ליבי. בדקתי, חיפשתי ומצאתי גם את צילומי בתי החולים שלה שאהבתי וגם סידרה אחרת, שאהבתי לא פחות.

© Mary Farmilant

סיפור חייה של מרי שזור לעומק באמנות שלה, במקומות שהיא מצלמת, בנושאים שהיא מצלמת.

היא עבדה כאחות במשך 26 שנה. היא גידלה שלושה ילדים, היא חיכתה שבעלה יסיים את הדוקטורט שלו.

האהבה לצילום קיננה בה מאז הייתה ילדה קטנה. את ה– MFA שלה בצילום השלימה, לאחר שנים רבות של לימודים, לפני 4 שנים, כשהיא בת 50 +.

© Mary Farmilant

תחושת הדחיפות שלה – להספיק, לעשות, להציג, ליצור, להראות את האמנות שלה, להפיץ את הידע שלה, נובעת בעיקר מגילה הלא צעיר, מהציפייה הארוכה לרגע לו היא חיכתה שנים רבות, הרגע הזה שבו היא והנסיבות של החיים שלה איפשרו לה למצות את האמנות שלה, להתפנות לחיות את האמנית שבה.

במשך 6 שנים צילמה מרי מוסדות רפואיים לא פעילים.

יש בחללים האלה, הריקים מאדם, את העקבות של הנוכחות האנושית, את הסיפורים, את הכאב והחולי, הרגשות המעורבים האלה שמתעוררים כאשר נמצאים בבית החולים: מצד אחד הכאב, והפחד, ומצד שני, התקווה, שהנה יבוא רופא ויתקן הכל.

אפשר כמעט לשמוע את זעקות הכאב, להרגיש את הקרירות של המכשירים, לראות את ההתרגשות, את ההתרוצצות של הצוותים במסדרונות, מאחורי הפרגודים, במקלחות.

בסידרה could you please, בודקת מרי את המרחב הביתי שלה. המבט שלה בא מבפנים, זהו לא מבט של זר שמצלם. מרי מצלמת את הבית שהיא מטפחת, את הילדים שהיא מגדלת. היא מסתכלת על הסביבה הכי קרובה שלה במבט של מי שיודע מה מתרחש שם בדיוק, אבל גם משתהה, מתפעל, עומד נפעם מול היצירה שלו, כמו לא מצליחה להפנים עד הסוף שכל זה שלה.

exactly what time did you get home last night? © Mary Farmilant

אבל, המבט של מרי, מבט שהוא מלא אהבה, אינו תמים, הוא מודע לעצמו, הוא רואה גם מגרעות. והוא גם צוחק על עצמו.

המשפטים הקצרים, הפשוטים, שמלווים את הצילומים מעניקים לאימג'ים עומק, רבדיםרבדים של משמעויות. בלעדיהם הצילומים הם רק צילומים נחמדים.

השילוב הזה, של משפטצילום, מצליח לספר את הסיפורים הקטנים, היומיומיים, והופך אותם למעניינים ומרגשים, לאישיים-פרטיים ואוניברסליים.

i just cleaned this kitchen © Mary Farmilant