Monthly Archives

מאי 2009

ליגה טרזין

 

על גיא רז כבר כתבתי לפני כחמש שנים, ואני שמחה על ה"תירוץ" לכתוב עליו שוב.

גיא הוא אמן, אוצר, חוקר ויוצר.

למדנו יחד שנה שלמה בקמרה ומאז אנחנו נפגשים בעיקר בתערוכות.

ביום חמישי האחרון, במסגרת אירועי לילה לבן בתל אביב, שוטטתי להנאתי עם רוני.
מאוד רציתי להגיע לנלי אמן, לראות את התערוכה של גיא, כי לא יצא לי להגיע לפתיחה וגם לא במהלך כל החודש שהוצגה.

באותו ערב היה גמר ליגת האלופות.

ברסה נגד מנצ'סטר. לא שאני מתעניינת במיוחד בכדורגל, אבל אצלי בבית ציפו למשחק הזה בהתרגשות רבה, כולל בירות ומנצ'יס, אז ידעתי שיש דבר כזה באותו ערב.

 

האמן ועבודתו. צילום: אליסיה שחף

 

כשהגענו לגלריה, גיא ישב וצפה במשחק. שני מסכי טלויזיה שידרו שני אירועים משתי תקופות שונות, משני זמנים שונים: ליגת האלופות בצבע מימין וליגה טרזין בשחור לבן משמאל.

הבצעוני בשידור ישיר, השחור לבן שצילם קורט גרון בזמן המשחק האחרון בליגת הכדורגל בגטו.

בימים האחרים בהם התערוכה הייתה מוצגת (כלומר כשלא היה משחק של ליגת האלופות) היה מוקרן על המסך הזה סרט שגיא צילם, בו הוא מראיין אחד השחקנים ואחד מהצופים במשחק, מהמעטים ששרדו.

הסיטואציה הייתה מעט הזוייה. רוני לא האמינה שגיא באמת התכוון שכך זה יקרה. מכיוון שאני מכירה אותו קצת, היה לי ברור שאצל גיא הכל קשור, הכל מתקשר, הכל מתוכנן ולכל פרט יש משמעות.

הפתיחה של התערוכה הייתה ערב יום השואה והנעילה תוכננה למשחק הגמר של ליגת האלופות. כך הסביר לנו גיא.

גיא צילם לפני מספר שנים בטרזין שבצ'כיה חולצות אדומות של קבוצת כדורגל מקומית תלויות על חבל כביסה שצמוד לחומת הגטו, עם המילים “טרזין” ואדידס” ומספר סידורי על כל חולצה; מגרש כדורגל מקומי; את הנהר הזורם בעיר.

 

 

צילום: גיא רז

 

הוא חקר בארכיון בית טרזין שבקיבוץ גבעת חיים ושם גילה את הסיפור של ליגת הכדורגל שפעלה בגטו.

על קיר מרכזי בגלריה פורס גיא את שמות השחקנים והקבוצות מהליגה של 1943.

 

 

קיר השמות צילום: אליסיה שחף

 

רוב הקבוצות נקראו על פי העיסוק בגטו. חלקן על פי שמות של קבוצות כדורגל שפעלו לפני המלחמה.

הרקע לשמות השחקנים הוא אחד הצילומים שגיא צילם בביקורו בצ'כיה: מי הנהר הזורם בטרזין, עם עלים והשתקפות של עננים.

אני אוהבת את הדרך בה גיא רז בונה פרוייקט: התכנון, המחשבה שמאחורי כל פרט ופרט, החיבור, הקישור שבין הפרטים, הלימוד, המחקר המקיף שהוא עושה עבור כל פרוייקט. הגילוי של דברים חדשים, ההבנה של ההקשרים ביניהם.

העיניים הפקוחות שלו תמיד, לראות, לגלות, לזכור, לחבר.

 

גלריה נלי אמן

Traveling Dream

 

המסע של אנג'לה בייקון קידוול אל התת מודע שלה עובר דרך הניסיון שלה להבין איך הוא מייצר חלומות.

בצילומים שלה יש חומרימציאות, שלעיתים חודרים אל תוך החלומות כמו שהם, לעיתים הם לובשים צורות אחרות.

 

 

© 2008-2009 Angela Bacon Kidwell

 

אנג'לה עוסקת בעבודה זו, כמו סוזן ברנסטיין, (עליה כתבתי לא מזמן), וכמובן כמו יוצרים רבים אחרים, בנושא החלום.

בשונה מסוזן, שבונה מצלמות, אנג'לה מצלמת במצלמה "רגילה". האפקט החלומי מושג אך ורק באמצעות טכניקות צילומיות (ההעמדה של הדמויות, הקומפוזיציה, הזוית הצילומית).

אנג'לה אוספת פיסות מציאות שימצאו את דרכן אל חלומותיה. היא עושה מסע מעגלי: מהמציאות אל החלום וממנו חזרה אל המציאות.

 

 

© 2008-2009 Angela Bacon Kidwell

 

כל צילום בסידרה הזו מספר סיפור, שאינו מכיל את כל הסיפור, אלא רק רמזים שלו. בדומה לתת מודע, שלוקח פרט אחד מהמציאות ובונה מסביבו סיפור שלם, לרוב לא קשור לפרט המקורי, לפעמים הפרט אקראי, לפעמים הוא מאירוע שהתרחש באותו יום, לפעמים מהעבר הרחוק.

צילומיה של אנג'לה הם בהרבה מובנים צילומים "פתוחים" – גם מבחינת הנושא וגם מבחינת הקומפוזיציות שלהם. כך, הצופה מוזמן להטעין את מה שהוא רואה בסיפורים הפרטיים שלו: למצוא להם התחלה, אמצע וסוף שמתאימים לו.

 

© 2008-2009 Angela Bacon Kidwell

safekeeping

 

© Lori Vrba

בני אדם חשים צורך להגן על האהובים שלהם.

הצורך הזה, אני מאמינה, הוא מרכזי במיוחד בחייהם של הורים. מהרגע שהילדים שלנו יוצאים אל אויר העולם, אנחנו עסוקים בלהגן עליהם. כל הזמן. שיהיו בריאים בגופם ובנפשם, שלא ייפגעו ושלא יפגעו.

לורי מצלמת אנשים.

 

 

© Lori Vrba

 

ב"אני מאמין" שלה היא כותבת, שהיא מצלמת תמיד בשחור לבן, שאין לה פלאש, שהיא מאושרת שהיא עושה את מה שהיא אוהבת.

ובכל פריים ופריים שלה אפשר לראות, להרגיש, את אהבתה לצילום. לצילום ולאנשים.

את הבטחון שלה במה שהיא עושה.

לורי היא מסוג הצלמים שיש להם את הכשרון המדהים הזה – ללכוד את נפש האדם בעדשת המצלמה.

כל צילום שלה שראיתי הוא חגיגה לעיניים, אם זה צילומים "מוזמנים" או "אמנותיים" (החלוקה היא שלה)

הפרוייקט הזה של לורי – safekeeping – פשוט שבר את ליבי. היא מצלמת ילדים, לרוב ילדיה שלה, והיא בודקת בצילומים את גבולות ההגנה שהיא יכולה להעניק להם.

מפני מה היא מגנה עליהם, ואיך היא עושה זאת כשזה נראה בלתי אפשרי.

 

© Lori Vrba

 

אני חושבת, שפרוייקט מסוג זה, שמתחיל מצורך פנימי אישי, חוצה את גבולות התחושות הפרטיות של האמן, של בן האדם המסויים, והוא מדבר אל נפשו וראשו של כל אחד ואחד.

כי מה שלורי עושה בפרוייקט הזה הוא להסתכל לפחד בעיניים, לפחד הכי בסיסי, הכי מפחיד, הכי מכאיב, ולהתמודד איתו, לחפש לו פתרונות, לנהל איתו דו שיח ולא להפנות לו את הגב. להכיר בקיומו.

ובמילים שלה:

 

I strive to live a brave life. Bravery is being afraid and doing it anyway.

נא לגעת באמנות

לטיסיה בולו נולדה בקנדה. ישראל היא מקום מגוריה, אבל היא נוסעת הרבה מאוד לחו"ל. משפחתה מפוזרת בקצוות שונים של העולם.

סוג של נוודית, בעלת שורשים שצומחים לרוחב ובאים מהעומק.

כשהיא מדברת על העבודה הצילומית שלה, לטיסיה מסבירה את היעדר האנשים בצילומים שלה בכך שהיא מעדיפה לצלם את מה שהאנשים משאירים מאחוריהם, את מה שהאנשים יצרו, את הנתיבים שלהם, את דרך המחשבה שלהם . שאריות.

© Laetitia Boulud lady moon to send

הצילומים של לטיסיה הם אורבניים, אפשר להריח את העיר בצילומים שלה. אפשר להרגיש את הדופק המהיר של העיר בצילומים של לטיסיה.

האנשים, אם בכלל קיימים בצילומים, הם חלק מהנוף האורבני, הם לא מזוהים כאנשים בודדים בעלי תווים מוגדרים. הם נראים כמו סמל לאנושי.

העבודות של לטיסיה הן כמעט כולן רצפים של שתי תמונות. שתי תמונות, שצולמו אחת אחרי השניה. או אחת לפני השניה.

הרצף הצילומי התגלה לה פעם כשהייתה נותנת סרטים לפיתוח. אז אפשר היה לקבל את הסטריפ המקורי, כמו נגטיב מודפס מלמעלה למטה. זה היה פס ארוך של 36 תמונות., עוד לפני שהמכונה חותכת את הפריים.

לפתע לטיסיה ראתה מה צילמה אחרי מה.

פתאום היה לה ברור איך המוח חושב לינארית. ברגע שלטיסיה קלטתה את הקסם, כבר לא יכלה לחזור על הרצף התודעתי הזה בכוונה כי המודעות כבר הייתה חלק מהעבודה.

היום, החיבורים הם יותר אקראייים , אך תמיד לקוחים מאותו יום או אותו הלך מחשבה . הרצף קיים. אקראיות כבר לא.

© Laetitia Boulud free love

שני צילומים, אחד אחרי השני מהווים עבור לטיסיה שלם אחד. החיבור בין שני הצילומים הוא המהות של העבודה שלה. היא לא מתכננת מה בא אחרי מה, לפחות לא באופן מודע.

הם כמובן מצולמים מנקודת המבט של לטיסיה, ויש בהם את הידע שלה, את הרגישויות שלה. את מה שהיא רואה ומה שהיא מחליטה להכניס לתוך הפריים.

הם מהווים את ה"כאן ועכשיו". את הרגע המסויים הזה בו התמונה צולמה.

ואולי היא הניחה את המצלמה ולא צילמה שבוע. אבל הפריים הבא, יהיה המשכו הטבעי של הפריים הקודם במצלמה.

© Laetitia Boulud wondering

הרגע המסויים הזה, בו פיסת מציאות נלכדת בתוך המצלמה, הוא רגע אחד ויחיד שלא יחזור לעולם. הפריים שיבוא אחריו הוא רגע אחד ויחיד אחר שנלכד במבטה של לטיסיה. החיבור בין שני אלה יוצר רגע אחד יחיד ומיוחד, שכבות של מחשבות מונחות אחת על השניה, תודעתה של לטיסיה שהפכה לדימוי.

הרצפים האלה לוכדים בתוכם מהות מחשבתית, מהות של מבט, של תפיסת עולם. מהות של רגע אחד יחיד ומיוחד, ללא שיאים, ללא סיפורים דרמטיים, “גדולים מהחיים".

ובמילים של לטיסיה: “לזרם התודעה אין סימני קריאה. רק קו אחד ארוך שמכה במקצב שונה".

כל נגיעה של לטיסיה ברגע המסויים והמיוחד הופכת את החוויה לטוטלית, לעמוקה, לאינטנסיבית. החוויה היא שלמה כאשר כל רגע הוא אותו רגע אחד ויחיד ומיוחד.