Monthly Archives

מרץ 2009

50 שנות

 

הדודים היקרים שלי חוגגים החודש 50 שנות נישואים.

דודה נילדה היא אחותה הצעירה והיחידה של אמא שלי. הן היו החברות "הכי טובות", גידלו ביחד את הילדים שלהן כאחים, בילו יחד, תמכו אחת בשניה, עלו לארץ ביחד, צחקו ביחד, בכו ביחד.

דודה נילדה טיפלה בי כשנולדתי ואמא שלי שכבה במשך חודשיים במיטה כמעט מחוסרת הכרה (היום קוראים לזה דיכאון לאחר לידה, אז לא כל כך ידעו לתת לזה שם) ומכיוון שאז עוד לא נולדו לה ילדים, היא נוהגת להגיד שאני הייתי בעצם הבת הראשונה שלה.

דוד ראול היה לי קצת אבא אחרי שאבא שלי מת צעיר כל כך.

דוד ראול ודודה נילדה הכירו כשהיו בתיכון, היו חברים כמה שנים טובות, התארסו והתחתנו, ילדו בת ובן. הרבה שנים הם יחד. 50 מהן תחת אותה קורת גג. יחד בשמחה, בכאב, בבריאות ובחולי.

הם אוהבים וכועסים וצוחקים ומתווכחים ומבלים ונוסעים לטייל. חיים יחד.

מרגש אותי לראות אותם, כל פעם מחדש, כל כך צעירים באהבתם, באחיזתם אחד בשני, בחיים המשותפים שלהם.

הם לא איבדו ולו לרגע את התשוקה, את האהבה. הם מכבדים אחד את השניה, מאפשרים אחת לשני לחיות את החיים, יוםיום, ביחד ולחוד.

רציתי לשמח אותם, לחגוג איתם את ה– 50 שנה ביחד, לתת להם משהו מיוחד.

הזמנתי אותם לבוא להצטלם בסטודיו שלי. כמו שפעם. הם עדיין זוכרים איך היו מצטלמים פעם, מתלבשים יפה, הולכים לסטודיו של הצלם ועושים מה שהוא אומר. לפני שלכל אחד הייתה מצלמה בטלפון הנייד.

ההתרגשות הייתה גדולה. דוד ראול אפילו הסתפר לכבוד הארוע.

הם הגיעו בדיוק בשעה שקבענו, לבושים בצבעים תואמים, מסודרים, מחוייכים.

הוא היה קצת קפוא בהתחלה, היא לא הפסיקה לדבר (לא משהו חריג …).

כהרגלם, הם צחקו, הציקו קצת, התחבקו, נהנו, שוחחו. הם העלו זכרונות על שני דודים וסבא רבה שהיו צלמים. רק על אחד ידעתי, אני זוכרת איך דוד אנחל היה מעמיד את המשפחה המורחבת ולא מרשה לאף אחד לזוז שעה ארוכה, עד שסוףסוף היה מרוצה ולחץ על הכפתור. והתמונות יצאו יפותיפות.

דודה נילדה פתאום חשבה, שאולי הגנטיקה אחראית על אהבתי לצילום. בחלקה, לפחות.

אולי.

 

 

 

missmi

 

בפוסט הקודם שהעלתי לכאן התפתח דיון מאוד מעניין על מיניות נשית, שגלש – לשמחתי גם לדיון על יופי סטריאוטיפי, על תבניות יופי מקובלות ועל ייצוגן של נשים בז'ורנלים, באופנה, על נשים אמיתיות ועל דוגמניות מעוצבות מדי, מרוטשות מדי בפוטושופ, על מבנה גוף אמיתי ואידיאלי.

במקביל לצילומים של לי, לגמרי במקרה – (או לא במקרה, כי לא מאמינה בדבר כזה, במקרה) נחשפתי לפרוייקט שיזמה מעצבת האופנה מירית ווינשטוק. נחשפתי וגם השתתפתי בו.

מירית מזמינה נשים מרחבי העולם להצטלם בבגדים שלה, כשהבקשה היחידה שלה היא "לא לנסות להיות דוגמנית" אלא להתחבר לבגדים, ליצור אוירה, לצלם את עצמך ולהביא את עצמך כמו שאת – לבושה בבגדיה של מירית.

היא גם לא נותנת הנחיות לגבי איך הבגדים אמורים להיות מוצגים, או מודגשים.

פרשנות נהדרת של המושג דיוקן עצמי.

ובעיקר פתרון יצירתי ומקסים לצילום אופנה מסוג אחר: כל הנשים הן נשים אמיתיות, שבאות בגדלים ובאורכים שונים, בגילאים שונים, בצבעים שונים. מתלבשות, בוחרות איך הן רוצות להצטלם, איך הן רוצות להציג את עצמן מול המצלמה.

כל מצולמת גם עונה על שאלון שעוסק באהבות, מעין כרטיס ביקור אישי בנוסח ספרי לי מה את אוהבת כדי שאלמד להכיר אותך טוב יותר.

לא סלבס ולא דוגמניות שמרוויחות המון כסף, נשים לא מושגות ואפופות מסתורין, אלא נשים אמיתיות עם שם ושם משפחה, גיל, שמספרות על נטיות ליבן בתחומים שונים, מסבירות למה ואיך בחרו להצטלם כך, נשים שאוהבות להתלבש בבגדים יפים, שיש להן תפיסה אישית ומיוחדת לגבי עצמן, גופן, נשים שבוחרות איך ומה הן רוצות להציג.

 

 

אני קיבלתי בגד בהיר ואוורירי שמיד התחבר לי לצילום לבן-בהיר וקל-נוצתי.

 

האתר של מירית ויינשטוק

החוט הדק שבין ארוטיקה לפורנוגרפיה

 

לנוכחות של מצלמה יש השפעה על אנשים.

עצם העמידה מול מצלמה מתקתקת מעוררת תחושות, אישאיש ותגובתו: יש אנשים שמחייכים, יש אנשים שמסתתרים, יש אנשים שנבוכים, יש שמרגישים צורך לעשות "פוזות", כאלה שעושים פרצופים. הוריאציות אינסופיות.

אבל כולם מגיבים.

יצא לי לצלם לא מעט אנשים, וזה תמיד מרגש מחדש. השיחה המקדימה, מלווה בהתרוצצות בלתי פוסקת של מידע שזורם מהעיניים אל המוח, למה לשים לב, איפה היפה, איפה המכוער, איפה כדאי להתעכב, איפה בכלל לא.

השבוע צילמתי אישה מאוד מיוחדת, שפנתה אליי במסגרת מסע חיפוש עצמי שהיא עושה עם עצמה.

אישה צעירה שבודקת לעומק את חייה, את מחשבותיה, את תשוקותיה, את סודותיה.

היא גילתה רבדים במיניות שלה שלא הכירה. היא קילפה עוד ועוד שכבות מעצמה, והיא ראתה בצילום בעירום סוג של תחנה בדרך לגילוי עמוק יותר.

הקילוף הפיזי, מול המצלמה, שהוא כמובן לא רק פיזי, הוא משמעותי, הוא מעמיד בפני המצולם מראה מלאה בעוצמה של גופו, של נפשו.

לי (השם בדוי, הסיפור והצילומים אמיתיים, והם מובאים לכאן ברשותה) היא אישה שמתמודדת – כמו רובנו – עם הדימויים הנשיים המקובלים בחברה המערבית: הגוף ה"מושלם", נטול שומנים מיותרים, בדיוק בגובה הנכון, ברוחב הנכון, עם העור המושלם והשיער המושלם והבטן השטוחה והשדיים העגולים והזקורים, דימוי שמאלץ אותנו לערוך בדיקה ושיפוט קפדניים, לפרק ולמיין את הגוף לאזורים טובים ולא טובים, לא לאהוב מספיק את עצמנו ואת גופנו. או לא לאהוב בכלל.

הדימוי ההרסני הזה, הפיזי, מתלווה למסר הרסני לא פחות. התפיסה החברתית את מיניות האישה היא דואלית: או שהיא מותרת לגמרי או שהיא אסורה לגמרי. השימוש בגוף הנשי כמעורר תשוקה מינית, על מנת למכור מוצר זה או אחר – הוא יומיומי וכלל עולמי.

אבל, אישה שעושה שימוש בגופה כדי לעורר תשוקה מינית אצל אחרים, או כדי לספק את תשוקותיה,[עדיין] נחשבת למופקרת, לאחת שההתנהגות שלה מביכה. את עצמה ואת סביבתה.

לי מחפשת את הדרך שלה לחיות בשלום עם תשוקותיה ועם גופה, להיות מסוגלת לראות את יופיה גם כשהוא לא "עונה על כל הדרישות המקובלות", להנות מהמיניות שלה בלי להרגיש שהיא מפרה נורמות התנהגותיות מקובלות ומהוגנות.

זו הייתה חוויה מלאת עוצמה, לשתינו.

לי הגיבה לנוכחות המצלמה. בהתחלה היא הייתה קצת נבוכה, מהוססת, חוששת. לאט לאט אפשרה לעצמה להיפתח ולהרגיש ולהנות. מהחוויה, מעוצמת התחושות שלה. מעצמה.

ההתרגשות שלה הייתה מדבקת, עוצמתית, משחררת.

אני שמרתי עליה מאחורי המצלמה, שהדימויים שיתקבלו על כרטיס הזיכרון ישקפו אותה, את יופיה ונשיותה.

אני שמחה שיכולתי להיות שם בשביל לי, לעזור לה להגשים פנטזיה, שהפכה לאמיתית ומוחשית, בזמן שהיא הוסיפה עוד נקודת ציון בדרכה למצוא את נשיותה.

ואשמח ללוות עוד נשים במסע מופלא כמו זה שלי עשתה.

 

What We Say When We Talk About Love

כמעטכמעט דילגתי על הגלריה היפה הזו, סתם חוסר ריכוז, וכשבכל זאת נכנסתי, לא קראתי את שם התערוכה.

כשעמדתי והסתכלתי על העבודות השונות הציפו אותי תחושות משונות, כאילו אני מכירה את הדימויים האלה ממקום אחר, מילים התרוצצו לי בראש, הרגשתי שאני נמצאת בסט צילום של סרט.

הלכתי הלוך וחזור בתוך הגלריה, מנסה להבין את התחושות האלה. ואז עליתי במדרגות והסתכלתי יותר מקרוב על העבודה Good Night. Kiss: מאוורר מסתובב כשמנורת לילה קטנה דולקת מוצמדת עליו, מזיז בתנועותיו דף שקוף שתלוי על הקיר ועליו מוטבעת נשיקה.

Danny Yahav Brown good night kiss©

(הצילום לא עושה צדק עם העבודה, עדיף ללכת ולראות, לשמוע, להרגיש ולהתרשם.)

ושוב עליתי, ובעוד אני בוהה בציור של מכונית מרוסקת על עץ, המילים שהתנגנו לי בראש נהיו ברורות הרבה יותר: על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבהריימונד קארבר, כן.

Danny Yahav Brown Almost Lucky ©

הלכתי ובדקתי איך קוראים לתערוכה, והיה מפתיע ומצחיק ובעיקר מרגש לגלות שאכן כן – זה אותו השם, רק באנגלית

ואכן, האיש הנחמד שישב בגלריה אישר את התהיה שלי. כן, יש קשר, בטח. טוב, נו, חוסר ריכוז.

אבל, מה שמעניין בסיפור הזה, הוא הדיוק של התחושות שהעבודה של דני יהב-בראון מעוררת: לא במקרה, לא כאילו, לא על יד. בדיוק זה. על מה אנחנו מדברים כשמדברים על אהבה?

ואני לא מדברת על ייצוג פשוט של "אחד לאחד", שיכול להיות משעמם, אינטרפרטציה פשטנית של רעיון, של טקסט, של דימויים. בכלל לא.

זוהי עבודה אינטליגנטית, משעשעת, עמוקה, שמזמינה את הצופה אליה, לחפש את ההקשרים הפרטיים שלו, את התחושות שהיא מעוררת בו. והשאלה כל הזמן מתנגנת ברקע.

אהבתי, כבר אמרתי ?

גלריה 39 לאמנות עכשווית

צבע טרי

יריד צבע טרי מתקיים בפעם השניה, השנה במיקום יפיפה ודנדש: מתחם התחנה בתל אביב.

אני רוצה להגיד שאהבתי.

אהבתי את הרעיון – שני ביתנים מרכזיים: אחד לגלריות ואחד לאמנים עצמאיים (חממת האמנים).

אני חושבת שזה רעיון מצויין לרכז באופן שכזה עבודות של אמנים רבים ולהציג בפני קהל שלא תמיד יש לו זמן ורצון להסתובב בין הגלריות הרבות והמתרבות אבל יש לו עניין באמנות.

ואני חושבת שזה רעיון עוד יותר טוב להציג אמנים שעדיין לא משתייכים לגלריה מסויימת, או שאין בכוונתם להשתייך.

לאוהבי ולמשקיעי אמנות זו הזדמנות נפלאה להכיר ולהיחשף למה שנעשה בשדה האמנות בארץ.

אהבתי את המיקום – המתחם המקסים ביופיו היה מוזנח במשך שנים רבות, והוא נראה פשוט מדהים.

ואהבתי את ההיענות הרבה – מתחמם לי הלב כשאני רואה הרבה אנשים מתעניינים באמנות.

ויש גם הרצאות מעניינות, כלולות בדמי הכניסה.

 

 

אתר היריד

אתר המתחם