Monthly Archives

מרץ 2008

מתגעגעת אלי

צילומים מתוך מופע המחול "מתגעגעת אלי" שהתקיים בהיכל התרבות בנתניה, במסגרת פסטיבל מוזות.

במשך חודשים ארוכים ליוויתי את הפרוייקט הזה. צילמתי את הרקדניות, בסטודיו, בחורשה בכוכב יאיר, על הבמה בחזרות ולבסוף, בערב המופע, בחזרה הגנרלית ובמופע עצמו.

לפני המופע על הבמה התקיימה אימפרוביזציה בכניסה להיכל, בהשראה וליד הצילומים שלי שליוו את התערוכה.

זו הייתה חוויה מרתקת, הזדמנות לנשום ממש מבפנים את עולם המחול המופלא הזה, ועל כך אני מודה לענבל בן דור הכוריאוגרפית שהזמינה אותי להצטרף לפרוייקט ולרקדניות המקסימות, בייחוד שי לי נתן וענבל אפלבוים.

המופע והתערוכה יוצגו במסגרת פסטימחול #9 בצוותא ב– 31 לחודש.

עוד צילומים של המופע והאימפרוביזציה

הזמנה לתערוכה וערב מחול

במסגרת פסטיבל מוזות, היכל התרבות נתניה

ביום שבת 8.3.08 בשעה 20:00

פתיחת תערוכת הצילום "בעין תנועה" – אליסיה שחף.

ביום חמישי 13.3.08 בשעה 20:30

"מתגעגעת אלי" ערב מחול
מורכב מ- 3 יצירות: "הלוך וסוב", "עד כלות ועוד" ו"בדרכנו
להיות…"

כוראוגרפיה: ענבל בן דור.

רקדניות יוצרות: אפרת קדם, שירה מונטה, ענת אלפלבוים שי-לי נתן מור.

מוזיקה חיה ומקורית: יבגני שפריין.

נגנים: הדר יעקב, יוני חיימוביץ, יבגני שפרין.

עריכה ואולפן: אלדד ירון.

הביטאט

המילה הזו, הביטאט, חובקת בתוכה את החיים בכל ההיבטים שלה: הכוונה לא ל"בית" במובן של בית עם ארבע קירות, אלא לסביבת חיים שלמה, סך הכל כל המרכיבים של כל הסביבה בה בני אדם, חיות, צמחים, חיים.

צילומי הנוף של דנה לוי יפים מאוד. יש בהם משהו שקט, נעים לעין, הן מבחינת הקומפוזיציה הפתוחה, הפרוסה לרוחב, והן מבחינת הצבעוניות הרכה, החמה, הנעימה.

מבט קרוב יותר מגלה עולם ריק, עקר, בו בני אדם היו ואינם עוד. עקבות החיים ניכרות בצילומים, אבל אלה חיים לא שלמים, כמו החיים עזבו בפתאומיות ובבהלה את המקום, מסיבה טראומטית כלשהי.

הדואליות הזו – מצד אחד פתיחות ונעימות, מצד שני מועקה סטטית חסרת חיים, יוצרת סוג של מתח מעניין, מסקרן, בצילומי הנוף של דנה לוי.

Dana Levy Desert Houses, 2007 ©

ממול, צילומים דחוסים, עמוסים, של מוזיאוני טבע. חדרים-חדרים של ארונות זכוכית עם מדפים רבים בהם מוצגים פוחלצים של חיות. שוב, הנוכחות האנשוית רק מותירה כאן את עקבותיה. תחושת המוות מוחשית ודואלית: החיות מתות, אך הן משומרות ונראות כמו שנראו בחיים. אך בלי החיים עצמם.

Dana Levy FISH, 2007   ©

התחושה הכללית בשני מקבצי הצילומים, המוצגים אחד מול השני בגלריה רחבת ידיים (ומדהימה בפני עצמה) היא תחושה עצובה, של חיים שהיו ואינם, של מנוסה מפני המוות, השממון, הריק. תחושה של סוף מוחלט, שאין ממנו חזרה, שאין בו תקווה.

העטיפה היפה, הנעימה, החמה, רק מדגישה ומחזקת את התחושות הללו. היא מזמינה אותנו להסתכל, לבדוק, להתקרב, לשקוע בתוך האשליה. ואז היא בועטת לנו בפנים, בבטן. אם הצילומים היו פחות אסטטים, יותר בוטים, מכוערים, מצולמים "רע", התוצאה הרגשית הייתה שונה לגמרי.

גם לצד הטכני יש חשיבות בפני עצמו. דנה לוי בוראת עולם מפיסות מציאות שהיא מחברת, בוירטואוזיות סיזיפית, לכדי עולם חדש, שלא קיים "כמו שהוא" במציאות. הטכניקה מקבלת משנה תוקף מכיוון שהיא מעוגנת באמירה, במה שדנה לוי רומזת-אומרת, ברגשות שהיא מעוררת. ידיעתו של הצופה את הטכניקה – לא בגלל הטכניקה עצמה – חשובה כאן עד מאוד.

הצופה מודע לכך שהוא רואה עולם שנברא בקפידה, פיסות-פיסות מציאות שמחוברות לכדי שלמות אחת.

אחת ה"בעיות" המרכזיות של הצילום היא שהוא אמור לשקף מציאות. שהרי המצלמה קולטת-רושמת את מה שהיא רואה. השינוי של המציאות על ידי הצלם קשה לתפיסה, תמיד מול צילום אנשים ישאלו: איפה זה צולם?

הצילומים של דנה לוי דנים גם בסוגיה הזו – שכן על פניו הם נראים כל אחד כצילום אחד, משקף מציאות קיימת. והרי הם לא.

התערוכה מוצגת בגלריה טבי דרזדנר, רח' אחוה 24, תל אביב

האתר של דנה לוי