Monthly Archives

אוקטובר 2007

העורף

בועז ארד ומיקי קרצמן חילקו מצלמות חד פעמיות לחסרי בית ולקבצני צמתים. כל אחד מהם קיבל את המצלמה ל- 24 שעות ו- 50 ש"ח. למחרת, כשמסרו את המצלמה, הם קיבלו עוד 100 ש"ח.

הצילומים מוצגים בתערוכה במוזיאון הרצליה, תערוכה קבוצתית בשם "העורף", שמוצגת במסגרת הביאנלה לאמנות בהרצליה.

הצילומים נבחרו על ידי קרצמן וארד. צילומים שצולמו במצלמות פשוטות, על ידי אנשים שבשולי החברה, אנשים שכנראה לא עוסקים באמנות, שאין להם ידע תיאורטי או פרקטי בצילום.

מעניין לראות את הבחירות של שני האמנים, את נקודת המבט של אמנים פוריים, מוערכים, שעבודותיהם מוצגות במסגרות רבות, בעלי מקום מרכזי בסצנה האמנותית בארץ. הם יוזמים את הרעיון, הם עושים עבודת בחירה אוצרותית רצינית ומושכלת לגבי צילומיהם המוזמנים של חסרי הבית.

בכך, הם מבצעים פעולה של "הזזה" – של אנשי השוליים אל מרכז הסצנה התרבותית- אמנותית הישראלית: הם מעניקים מקום של כבוד לאנשים שקרוב לוודאי לא חלמו להמצא במרכז השיח האמנותי בארץ: ביאנלה, מוזיאון הרצליה המכובד.

מהעבודה עולות שאלות חברתיות ואמנותיות רבות – האם אפשר, בפעולה אחת פשוטה, ברעיון מעניין שעולה במוחם של שני אמנים, לשנות מעמד חברתי? האם מספיקה מצלמה פשוטה וחיים ברחובות כדי לצלם צילומים ראויים לתלייה במוזיאון? האם מספיקה החלטתם של אמנים כדי לקבוע מי ראוי להיות מוצג במוזיאון ומי לא? האם העבודה היא של חסרי הבית או של קרצמן וארד? האם יש קשר כלשהו בין התוצאות המודפסות לבין האמנים שיצרו אותם? האם אפשר לקרוא לאנשים שצילמו את התמונות הללו "צלמים", "אמנים"? האם חייבים להיות חלק מדרך חיים מסויימת כדי לתעד אותה?

כשאני מבקרת בתערוכה ועולות כל כך הרבה שאלות, אני מרגישה שהביקור היה שווה. מבחינתי, עבודת אמנות צריכה לגרות לי גם את המחשבה, גם את העיניים וגם את הרגש (או לפחות אחד מהם). התערוכה הזו סיקרנה אותי, פתחה בפניי עולם שלא הכרתי ברמה המיידית, קירבה אותי למציאות חיים ולמראות שאמנם לא כיף בכלל לראות אותם, אבל אי אפשר להתעלם מהם. במובן הזה, זהו מסמך דוקומנטרי מרגש, אותנטי.

 

 

במידה רבה, הזכירה לי התערוכה הזו את התערוכה שראיתי לפני כמה חודשים בגלריה בבצלאל (שבמקרה או לא – מיקי קרצמן הוא ראש החוג לצילום שם), תערוכה בה הוצגו צילומים של צלמים עיוורים שעברו קורס מיוחד במינו ולמדו לצלם.

 

התערוכה מוצגת במוזיאון הרצליה עד ה- 15 לדצמבר 2007

חדרים

עירית כתב מציגה קופסאות עץ עם מכסי זכוכית שבתוכן ציורים זעירים. כל קופסא והסיפור הקטן, האינטימי, שלה.

דמיינו כניסה לתוך ראשה הפרטי של אישה, במקרה הזה, אמנית, שגם יודעת להפוך את המחשבות לדימויים ויזואליים.

דמיינו מסע מופלא בתוך המחשבות, הזיכרונות, ההקשרים, הרגשות, של אישה זו.

 

דימויים קטנים, כמו יצאו ישר מתוך ראשה וליבה של כתב, החדרים שהיא מציירת הם החדרים שהיא רואה בעיני רוחה, בגודלם, בצבעם, בצורתם, בתחושות שמעוררות אצלה, אצל הצופים.

 

דימויים שהם אסוסיאציות, דימויים של מחשבות, של חלומות.

 

אהבתי את המילים שקראתי בין הצבעים, בין משיכות המכחול, בתנועה שאלה יוצרים על העץ. אהבתי את החום והקירבה והתחושות הנעימות שהם יצרו בלב שלי, בראש שלי.

 

אהבתי את הטקסט שמצורף לקטלוג, טקסט שמסביר את הקישורים, את החיבורים בין הטקסט של פרק לציורים של כתב, ולכן אני מצרפת אותו גם כאן.

 

תענוג.

 

© עירית כתב – ציור על עץ

 

 

© עירית כתב – ציור על עץ

 

 

© עירית כתב – ציור על עץ

 

 

© עירית כתב – ציור על עץ

 

1. החיים הוראות שימוש

על כריכת הספר החיים הוראות שימוש כותב הסופר ז'ורז' פרק: "בחודשי חייו האחרונים הגה הצייר סרג' וולן את הרעיון ליצור תמונה אחת שתכנס את כל ניסיונו: יהיה בה כל מה שאי פעם נרשם בזכרונו , כל התחושות שחלפו בו , כל החלומות שלו כל המרכיבים הזעירים שסכומם היה חייו.התמונה תציג את הבניין הפריזאי שבו חי זה יותר מ 55 שנים. חזית הבית תוסר ואפשר יהיה לראות בחתך את כל החדרים הקדמיים…וכמו בבתי הבובות האלה, שבהם הכל משועתק בזעיר אנפין… אפשר יהיה למצוא בכל חדר את האנשים שחיו בו בעבר ואת האנשים שעוד חיים בו ואת כל פרטי חייהם, הסיפור שלהם…" עבורי היתה זו מעין הזמנה לציור ותחילתו של מסע אל תוך הספר ואל תהליך מרתק של עבודת יצירה.

2. אני עוברת לצייר את החדרים של עצמי:

זה החל בסקיצות וציורי שמן קטנים שצוירו בעקבות התיאורים המפורטים של חדרי הבניין ושל דייריהם. ונמשך אל החלק השני של הספר שבו מתחילות הדמויות לתפוס מקום עיקרי וסיפורי חייהן מתחילים להתבהר. אני מתחילה לגלות שישנה איזו עלילה מרכזית בתוך עשרות הסיפורים ואין סוף התיאורים ואני מבינה שאני רוצה להמשיך לצייר ברוח הספר – אבל לתאר את ה ח ד ר י ם של עצמי – אותם מקומות ,מראות , זכרונות , סיפורים , נופים…..שהם "הבנין המשותף" שלי.

3. ציור, חיתוך לפאזל, הרכבה מחדש , איחוי התמונה ו..הפיכתה לנייר לבן

אני ממשיכה את הקריאה בספר ומתחילה לגלות את הרעיון המטורף של הדייר ברטלבות' אשר תכנן פרויקט שיימשך חמישים וחמש שנים ! בהן יצייר ציורי אקוורל בערי נמל בכל העולם –ישלח אותם לדייר אחר שגר בבנין אשר יצור מהם פאזלים של 750 חלקים וישמור אותם בתוך קופסאות.כאשר יחזור ברטלבות' הוא ירכיב את הפאזלים מחדש – יצור מהם את התמונה הראשונית , ולא די בכך – הוא יעלים את סימני החיתוך וימצא דרך למחוק את התמונה ולהשאיר דף לבן….

 4. הפאזל:

רעיון הפאזל מקבל משמעויות נוספות. הוא אינו רק נושא העלילה אלא הוא דרך כתיבת הספר כולו – החלקים הבודדים שהינם לכאורה פרטים חסרי משמעות בהתחברם יחד הופכים לתמונה השלימה.הצטלבויות של עלילות חייהם של הדיירים בבנין , קשרים סמויים וגלויים , פרטים מן העבר וההווה שנקשרים זה לזה..וברוח זו הופכים גם הציורים שלי למעין פאזלים – סדרות של ציורים –בחלקם מופיע דימוי אחד על שני לוחות ורק החיבור ביניהם יוצר תמונה משמעותית ובחלקם לוחות שיוצרים רצף סיפורי.

5. חדרים וההצצה:

יש משהו נועז ומרתק ברעיון של הצייר וולן להסיר את הקיר החיצוני של הבנין ולצייר את חדריו.הסרת מחיצות על כל משמעויותיה , הצצה אל תוך עולמם של אנשים אחרים , ראיה בו זמנית של אירועים שקרו בזמנים שונים. רעיון החדרים מתחיל להתקיים גם בעבודתי ואני מכניסה כל סדרת ציורים לתוך "ח ד ר" – לתוך קופסה. הציורים אמנם שמורים בתוך קופסה אך עדיין מתאפשרת הצצה פנימה…

 6. זכרון:

מוטיב הזכרון חוזר בספר בצורות שונות – בתאור המפורט בפרטי פרטים של כל חדר, כל תמונה, באיסוף של גלויות נוף ממסעות בעבר וצפייה בהן לאחר שנים, ציור דיוקנאות להנצחת האנשים ועוד… גם אנחנו מכניסים את זכרונותינו לאלבומים ,חדרים , קופסאות , מגירות .ומה בדבר התמונות ההולכות ומטשטשות בזכרוננו ?כל אלו הן שאלות שליוו אותי בתהליך יצירת ה "ח ד ר י ם" שלי.

 7. חלקי הפאזל יוצרים את התמונה השלימה:

הציור של סרג' וולן היה פנטסיה שלא התממשה על הבד – אך הספר הוא הציור שלא צויר ! אותם חלקי פאזל הפזורים ללא סדר בין דפי הספר , או כמו שסרג' וולן מכנה אותם : "סך כל האירועים הזעירים" הולכים ומתחברים ויוצרים את התמונה השלימה של הבית המשותף ברחוב סימון קרובלייה 11 ברובע ה-17 של פריז.

 7. חלקי הפאזל יוצרים את התמונה השלימה:

הציור של סרג' וולן היה פנטסיה שלא התממשה על הבד – אך הספר הוא הציור שלא צויר ! אותם חלקי פאזל הפזורים ללא סדר בין דפי הספר , או כמו שסרג' וולן מכנה אותם : "סך כל האירועים הזעירים" הולכים ומתחברים ויוצרים את התמונה השלימה של הבית המשותף ברחוב סימון קרובלייה 11 ברובע ה-17 של פריז.

 

8.

אני מביאה כאן את חלקי הפאזל שלי- את החדרים של עצמי – את "סך כל האירועים הזעירים" – ואולי ימצא בהם הצופה גם חדר משל עצמו.


התערוכה מוצגת עד  03/11/2007  בגלריה עשרים וארבע – גורדון 28 תל אביב

 

עוקרים את הסטיגמה

ערב ההתרמה השנתי של מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית בשרון

 

 

מרכז סיוע לנפגעות / נפגעי תקיפה מינית – השרון – ע"ר

ת.ד. 855 רעננה  43107.   קו חירום  1202  טל. 7747750 – 09, פקס: 09-7747393

E-mail: rcc_sh@netvision.net.il         http://sh.1202.org.il