Monthly Archives

ספטמבר 2007

Like Everyday

"I am a woman and I live in Iran. I am a photographer and this is the only thing I know how to do"

 כך כותבת שאדי גדיריאן בטקסט שמלווה את שתי העבודות שלה – "Qajar" ו- "Like Every Day".

בשתי הסדרות מצלמת שאדי נשים.

בסידרה "Qajar"  – נשים מצולמות בסביבה שנראית כמו בית מפואר ומעוטר בסגנון ערבי-מוסלמי.

אלה הם צילומי סטודיו מוקפדים, בצבעי ספיה, מתכתבים עם מסורת צילומית של צילומי משפחה פורמליים, מבויימים

הנשים עומדות/יושבות בפוזות שמזכירות ציורים מסורתיים של שושלת"Qajar"   (1781 – 1925)

Fath Ali Shah was a son of Husein Qoli Khan and nephew of Agha Mohammad Khan

Shadi Ghadirian ©

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בכל הצילומים אזכורים של סממנים מערביים ש"מתגנבים" (לא בטעות, אלא במודע) לתוך הסצנות: פחית קוקה קולה, טייפ גדול, אופניים, גיטרה, מטריה. לבושן "מעורב" באופן מפתיע, שהרי מדובר באירן. מכנסיים ורעלות, בגדים שמכסים את כל הגוף.

אחדות מהנשים מיישירות מבט אל המצלמה, מבטיהן מתריסים, בודקים גבולות. חלקן- עיניהן מוסתרות על ידי רעלות, אבל בידיהן מראות שמשמשות להן עיניים.

Shadi Ghadirian ©

התחושה היא, ששאדי מנסה לומר לנו, שאמנם יש חוקים נוקשים במדינה שלה, אבל לכל חוק יש פירצה מסויימת, בחדרי חדרים נשים מצליחות למצוא את הדרך לרצונות שלהן, שם הן מרשות לעצמן להוריד את הרעלה, ללבוש מכנסיים, לקרוא עיתון, לרכב על אפניים, ובעיקר-בעיקר: ליישיר מבט אל המצלמה, אל העולם. ולצלם.

 

 

Shadi Ghadirian ©

היותה צלמת היא מהותה של שאדי. אישה וצלמת. זה הדבר היחיד שהיא יודעת לעשות, היא בעצמה אומרת זאת. ואני מניחה, שלא קל לה עם העובדה הזו. המבט הנשי של צלמת הוא לא מבט פשוט, שמשלים עם המציאות המדכאת של מדינתה. זהו מבט ביקורתי על מעמד האישה, על מקומה בחברה, על הסתרת גופה, מוחה, רצונותיה וחלומותיה בפני העולם.

 

המסר של שאדי הוא מסר של חופש דיבור, של חופש מבט, של פתיחות אל דרך מחשבה שונה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

Shadi Ghadirian ©

בסידרה "Like Every Day" מביאה שאדי צילומים של נשים כשכלי בית ממלאים את מקום הפנים שלהן.

מבחינה צילומית, הם שונים לגמרי מהסידרה "Qajar"  : עדיין הניקיון של צילום סטודיו, אבל הפעם נקי לגמרי, אין בכלל אזכור לרקע כלשהו – כל הרקעים לבנים. הצילומים צבעוניין, מקשרים את הצופה ליומיומי, בשונה מב- "Qajar"  , שם שאדי מעבירה תחושה של תשומת לב יתרה לעיצוב המקום, ל"קדושת" הצילום, להפרדתו מהיומיומי.

למעשה, בסידרה "Like Every Day", האישה לא קיימת, אי אפשר לדעת אם מתחת לבגד (שיכול להיות שמיכה או אוהל או בגד) אכן יש אישה או בובה או שרפרף או כוננית. הבד הזה מכסה אותה ממילא מכף רגל ועד ראש.  מה שמשתנה מתמונה לתמונה הוא הכלי שמתלווה אליה: סיר, מטאטא, מסננת וכך הלאה. מהותה של האישה, על פי המבט הביקורתי-פמיניסטי של שאדי, הוא טיפול בבית. הכלים האלה, שמסמנים את כל מטלות הבית, הופכים לחלק אינטגרלי של הגוף של האישה: העיניים שלהן מוסתרות, אבל הכלים בהן הן משתמשות ברורים ונוכחים.

 

ראיתי את העבודות של שאדי והתרשמתי. כתבתי לה וביקשתי רשות לכתוב עליה. כמובן שכתבתי לה שאני מישראל, ושאכתוב עליה בעברית. היא חזרה אליי במייל ושמחה מאוד על בקשתי.  אחוות נשים?  או אולי, עוד הוכחה לכך ששנאה בין עמים היא עניין שלא נוגע כהוא זה באנשים פרטיים, אנשי העם, שכל מה שהם רוצים זה לחיות בשלום? (ובמקרה של שאדי – לצלם ולהגיד באמצעות הצילום את מה שהיא חושבת)

 

דלתות נסגרות

הפרוייקט לאיתור וקידום נערות לקראת גיוס לצה"ל הוא פרוייקט חברתי-מעשי משותף לויצו, משרד התמ"ת ומשרד הרווחה.

מדיניות הגיוס הנהוגה היום בצה"ל פוטרת נערות בעלות נתוני איכות נמוכים (קב"א ודפ"ר), שנובעים בעיקר מרקע דל משאבים קוגניטיביים ואמוציונאליים, משרות חובה.

משנה לשנה עולה רף הגיוס ועמו מספר הנערות הפטורות משרות. 

התוכנית לאיתור וקידום נערות לקראת גיוס לצה"ל, מעניקה הזדמנות יוצאת דופן לנערות אלה באמצעות תהליך רה – סוציאליזציה הכולל התערבות אינטנסיבית שעיקרה: הוראה ותמיכה, יעוץ וטיפול.

הפרוייקט מהווה הזדמנות אחרונה לנערות אלה, להשתלבות במסלול חיים נורמטיבי, יציאה ממעגל האבטלה והמצוקה האישית, המשפחתית והחברתית, העצמה והכנתן לחיים בוגרים ועצמאיים.

 

הקורס מעניק הכשרה מקצועית בניהול משרדי, מנהל ומיומנויות ארגוניות למבחני סיווג של משרד התמ"ת, לצד העמקת הידע הכללי בתחומים: תנ"ך, מתמטיקה, אנגלית, אזרחות והבעה.

הקורס מלווה ע"י עובדת סוציאלית צמודה שמסייעת בטיפול פרטני ועבודה קבוצתית המבוססת על העלאת הדימוי העצמי, עמידה במסגרת של זמנים ודרישות, יחסים בינאישיים וכו'.

במסגרת הקורס מתנסות התלמידות בשבוע גדנ"ע, המאפשר לבדוק את התמודדותן של הנערות עם המסגרת הצבאית.

הדגש במסגרת הקורס, מושם על התנהגות, עמידה בלוח זמנים, נוכחות ושתוף פעולה עם קבוצת השווים ועם גורמי סמכות.

בתום הקורס מתגייסות הנערות לצה"ל, במסגרת גיוס מיוחד, לשנתיים. הן משובצות ברוב חיילות הצבא.

 

השנה הוחלט במשרד הרווחה להקפיא את מימון הפרוייקט. לשנה. ללא הבטחה להפשיר כספים אלה בשנה הבאה. או בשנה כלשהי.

 

ביום שלישי, ה- 11.9 בשעה 10:00 מתקיימת בועדה לקידום מעמד האשה בכנסת ישיבה בנושא זה. כל עזרה ורעיון שיכולים לתרום ולקדם דיון זה הינו חשוב ויתקבל בברכה.

 

* * *

ואיך אני קשורה לכל זה? קמליה גולן, העובדת הסוציאלית שמלווה את הפרוייקט, הגיעה לקורס של המרכז לנפגעות אונס שהשתתפתי בו לפני שנתיים. היא סיפרה על הפרוייקט, ואני הצעתי לה לפתוח בפני הבנות גם דלת אל ערוץ יצירתי כמו הצילום, מתוך אמונה, שיש בפעולת הצילום היכולת הייחודית להקפיא שניות של מציאות, אבל גם לברוא מציאות חדשה דרך נקודת מבט שונה ומיוחדת. אני מאמינה, שנקודת המבט החדשה הזו מסוגלת לאפשר לכל אדם לעשות שינוי.  

 

Familial Ground

Familial Ground  היא עבודה אוטוביוגרפית, עבודה שמתהווה ומתפתחת לאורך השנים.

רפאל גולדצ'אין מספר את ההסטוריה המשפחתית שלו, זו שהולכת ונעלמת, על ידי שחזור צילומים משפחתיים.

גולדצ'אין מצלם מחדש את הצילומים, משחזר את ההעמדה, את הבגדים, את המבט, כאשר הוא עצמו ניצב במרכז התמונה, מחליף את הקרוב המת בדמותו שלו. הוא מתחפש, מדביק זקן, מרכיב משקפיים, מתאפר, פעם הוא גבר, פעם אישה. הוא לובש ופושט צורה בהתאם לצילום המקורי אותו הוא בוחר לשחזר.

הניסיון הזה של גולדצ'אן לשמר את העבר, לספר סיפור משפחתי בתמונות, סיפור על אנשים שאינם עוד בין החיים, הוא ניסיון לספר סיפור משפחתי, תרבותי, סיפור של חיים ומוות, ניסיון לשמר את האנושי שסופו כיליון ושיכחה.

גולדצ'אן מסרב להיכנע לאבדן האנושי הפרטי והכללי, לאבדן המסורת, לאבדן הזהות הפרטית של האיש והאישה המתים, מסרב לשכוח ומסרב לאפשר לשכוח לאלו הבאים אחריו. הוא עושה זאת על ידי אותה פעולה של הנצחה, אותה פעולה עצמה שאף היא מיועדת לאבדן, לשיכחה. שכן, גם הוא יישכח בחלוף הזמן, הרי הצילומים הללו יהיו בבוא הזמן עדות לאיש שהיה ואיננו עוד.

 

© Rafael Goldchain

 

© Rafael Goldchain

Artist Book for the Self-Portrait as Don Moises Rubinstein Krongold

b. Ostrowiec, Poland, 1902 d. Cuernavaca, México, 1980

 

מעניין במיוחד לראות את הסקיצות והרישומים של גולדצ'אן עם הצילום המקורי ולידו הצילום העצמי שלו בדמות המקור.

 

© Rafael Goldchain

 

© Rafael Goldchain

Self Portrait as Baruch Rubinsztajn

b. Poland, late 1800's d. Poland, early 1940's

 

בטקסט שמלווה את העבודה, כותב גולדצ'אין שתהליך הצילום הפך אותו ל"שומר הזיכרון המשפחתי והתורשתי, תהליך שבאמצעותו העבר מובא להווה כדי שבני יקח אותו לעתיד"

שחזור זה גם משחזר מסורת צילומית של צילומי פורטרט, צילומי סטודיו מוזמנים, בזמנים שצלם מקצועי היה מביא את המצולמים אליו לסטודיו או היה יוצר את אוירת הסטודיו בביתם של המצולמים. צילום בעל קודים ומוסכמות ברורים וחוזרים על עצמם. לא מדובר כאן בצילום המשפחתי המוכר לנו כיום, אלא צילום שיש בו תכנון מוקפד, העמדה, צילום שהמצולמים מתלבשים, מתאפרים, מסתרקים ומתכוננים לקראתו, סוג של טקס שמתכתב עם ציורי הפורטרטים של משפחות שיכלו להרשות לעצמן להחזיק בחצרן צייר או לשלם לו כדי שהוא ינציח אותו – בני אצולה, משפחות מלוכה.

 

 

© Rafael Goldchain

 

© Rafael Goldchain

Artist Book for the Self-Portrait as Doña Balbina Baumfeld Szpiegel de Rubinstein

b. Ostrowiec, Poland, 1903 | d. Santiago de Chile, 1964

 

רפאל גולדצ'אין נולד בצ'ילה בשנת 1953.

כיום מתגורר בקנדה.

 

* כשמוסיפים את המילה דון (לגברים) ודוניה (לנשים) לפני שמם הפרטי – הכוונה לציין את מעמדם המכובד.

* מילת החיבור de בספרדית מציינת את היותה אישה נשואה (בתרגום מילולי – של) כלומר, דוניה בלבינה באומפלד שפיגל (שם הנעורים שלה) de רובינשטיין (שם משפחתו של בעלה)

* כפי שניתן לראות בתאריכים, משפחתו של גולדצ'אין מקורה באירופה והיגרה לצ'ילה.